חייבת

מתלבטת איפה להתחיל את הסיפור הזה, כמה רקע לתת שלא ישאיר אותי חשופה מדי כמו שאני יודעת, כמה מזה חשוב להבנת הסיפור.

בעצם זה סיפור די פשוט, אין כל כך הרבה מה להבין, אישה עושה טעות קשה ומשלמת עליה מחיר כבד, מחיר שהופך את חייה לסוג של גיהנום, לחיים שלדעתה כמעט ולא שווה לחיות אותם, לבור שנדמה שאין דרך לצאת ממנו, ובעיקר, שגם אם תצא ממנו לאן תלך. 

פעם בחורה מכירה בחור. טיפוס חלקלק, לא בשבילה בכלל, אבל הוא smooth operator, כזה שיודע לחנטרש נשים, בטח נשים כמוה, חסרות בטחון, וגם חסרות ניסיון. הקשר שנמשך בערך שנתיים, מבוסס על סקס בעיקר, ואמון, תלוש מהמציאות, שהבחורה נותנת באותו בחור. 

הוא מבקש ממנה שתיפתח עבורו חשבון בנק, שתוציא לו פנקסי צ'קים. מוכר לה סיפורים על ערבויות שחתם, שלא מאפשרות לו לפתוח חשבון, על חברים ומשפחה שעזר להם, ולכן עכשיו אין ביכולתו לפתוח חשבון כזה.

היא מסרבת, הוא לוחץ, הוא יודע בדיוק על אלו נקודות ללחוץ. היא פוחדת לאבד את הקשר הזה, היא משוכנעת שהוא בצד שלה, היא משוכנעת שהיא עוזרת לו.

היא מסכימה.

העניינים מתנהלים בשקט בערך שלוש שנים, היא מדפיסה לו פנקסי צ'קים וחותמת עליהם. לא שואלת ולא מבררת, הוא מספר לה שהוא משמש כמגשר ומסייע לאנשים שנקלעו לחובות, הוא מנהל כל מיני עניניים בחשבון, היא לא בודקת ולא מבררת. אמון מוחלט. 

אני מספרת את הסיפור שלה כהוויתו, רק בדיעבד, במבט מהצד אפשר לעצור ולשאול, הבחורה הזאת, היא מטומטמת? בהכירי אותה מקרוב, אני יכולה להגיד שלרוב לא, אבל לפעמים היא יכולה להיות סתומה רצינית. בעיקר כשהיא רוצה שיאהבו אותה.

יום אחד מתקשרים אליה מהבנק, פעם ועוד פעם, צ'קים חוזרים בשרשרת. היא מתקשרת לבחור, הוא לא עונה,זה לא אופייני לו. נכנסת לטמקא, רואה שהיה חשד לפיגוע בירושלים, התפוצץ בלון גז, צילום של הבית מבחוץ מבהיר לה שזה ביתו של הבחור. המשטרה עולה מהר מאוד על העובדה שזה לא פיגוע, אלא התאבדות, התאבדות שגוררת אחריה רצח, הבחור שרף את עצמו, ובעקבות המעשה התפוצץ בלון גז שהרג את השכנה שגרה בקומה מעל.

המשטרה מוצאת המון צ'קים, עם שמה של הבחורה ופרטיה. היא נקראת להעיד. מהר מאוד מתגלות העובדות: הבחור גרם לחברים, אם אפשר לקרוא להם חברים, ולבני משפחה לפתוח עבורו חשבונות, הוא העביר כספים מחשבון לחשבון, ובכסף ששיחק איתו הוא הימר, והימר והימר והימר, לא, הוא לא זכה בכלום. רק הפסיד מעל מיליון ש"ח, הכסף לא שלו, של כל מיני אנשים שהאמינו לו.

וזהו, אז ב-30.4.2007, חיי נהרסו. אופס חשפתי את זהותה של הבחורה. 

תחילה טלפונים מאנשים מ"העולם התחתון" שביקשו שאחזיר להם את הכסף שלהם. אנשים שמעולם לא יצרו איתי קשר, כמובן, אבל מכיוון שההוא מת, נשארתי אני. ואז חשבתי לתומי שאם אוכיח שנפלתי קורבן למעשה הונאה, בית המשפט יכיר בחפותי, או איזו שטות כזאת. גיליתי בדרך הקשה, אחרי שנה וחצי של ריצות לבתי משפט, מעו"ד אחד לשני, שלא, זה לא יעזור. כפי שאמרה לי שופטת אחת באיזה דיון בבית המשפט בירושלים, אני מבינה לליבך, אבל זה לא יעזור, את הכסף את צריכה להחזיר.

לא סכום רציני, משהו כמו 350 אלף ש"ח. דירה ממוצעת בעיירה בדרום. משהו שאני לא יכולה בכלל לקנות.

בשנת 2009 אחרי אינספור דיונים ופגישות עם עורכי דין, אחרי שגיליתי שאנשים מסויימים בורחים ממני, אבל אחרים יהפכו את העולם כדי לעזור לי, אחרי שגיליתי שהבדידות והפחד הם באר עמוקה שכמעט מגיעה לסין, אחרי שגיליתי את נפלאות התקפי החרדה, הלכתי לתהליך של פשיטת רגל.

עכשיו אני כלואה כאן בישראל. מדינה שמגלה אפס סובלנות לחייביה הקטנים, אבל מגלה נדיבות רבה לחייביה הגדולים. השאיפה היחידה שנותרה לי כאן בגיל 45, היא לראות את הדבר הזה נסגר, ואולי אחר כך יהיה לי כוח לנסות לחיות מחדש.

לא ספרתי כאן על החוויות האיומות של מי שידה אינה משגת לשכור לעצמה סיוע משפטי ולכן עליה להיעזר בסיוע המשפטי של המדינה, אחד המקומות המשפילים ביותר בהם הייתי בכל ימי חיי, מקום שבו אתבשיא השפל, חסר אונים, לרוב לא מבינה בכלל מה רוצים ממך, מול מערכת שלא מקשיבה ולא מטפלת ובטח שלא סובלנית או מנומסת.

וגם איזו תחושה איומה זאת להיות כלואה במדינה, שכל מה שאני רוצה זה להתגעגע אליה מרחוק. 

וגם ימים בהם חיכו לי בתיבת הדואר עשרות מכתבים חומים וסגולים, איומים למעצר ומעקלים שהגיעו אלי הביתה, להם סרבתי לפתוח את הדלת, אז הם המציאו רשימת רכוש שיש לי בבית.

אבל הכי נורא זה הבושה, הבושה הגדולה, שאני מרגישה עם כל הסיפור הזה, כי איך יכול להיות שעשיתי טעות כל כך איומה, שנדמה שהמחיר שאני משלמת עליו גבוה וכמעט בלתי נתפס בעיני. איך לא ידעתי לשמור על עצמי, ופחד גדול עוד יותר שלא למדתי מזה כלום.