לא יודעת למה, אולי בגלל שהפוסט האחרון היה אישי וחשוף וכואב, אולי בגלל ששוב החיים קשים לי, זה בטח לא בגלל שחם מדי, כי אני מרגישה שהקייץ הזה הוא אחד הקלים שהיו לי בשנים האחרונות, אפילו קבלתי מתנה נהדרת ומרגשת, מנוי לבריכה, אז גם במישור הזה אני חושבת שאני לא יכולה לשאת תלונה, ואולי בכלל אין לזה סיבה, אני פשוט לא מצליחה להביא את עצמי לכתוב כאן.
וזה מפריע לי, מפריע לי מאוד, מפריע, כי אני מרגישה שהפה שלי סגור במסקינטייפ, מפריע לי כי לקחתי על עצמי סוג של מחויבות כלפי יחצנים, גם אם צמצמתי את הסוג הזה של משא ומתן של לקחת ולתת (גם הם צמצמו, לשמחתי), בכל זאת הייתי באירועים מעניינים, קבלתי מוצרים מעניינים לחוות עליהם דעה, אבל מקלדתי נאלמה, הפה רוצה רק להתאמן על נשימות מתחת למים, וזהו.
ומה עם היומיום? האם קורה בו משהו ששווה פוסט? בתוך ים אינסופי של מלל, האם יש בחיי אירועים ששווה להתעכב עליהם? כן, לגמרי כן, מקרים עצובים שגורמים לי לחשוב ולהצטער, נקודות קטנות של אור ועוד מיני קיטשים שכאלו. את כולם לקח הפייסבוק, את כולם שתה הטוויטר, ואני נותרתי שתוקה. שתוקה וקצת שזופה.
 |
| ים |
 |
| בריכה |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה