nili maman photography

יום שלישי, 5 ביוני 2018

רמדאן כרים ברהט

נכון שהשלום מתחיל בתוכנו? אז ככה.
סיור קולינרי ברהט לרגל הרמדאן סייע לי לצמצם קצת את הפער בין הדעות הקדומות שהיו לי על הישוב ובין החוויה שקרתה בפועל.
רהט , לגבי, היתה ישוב בדואי בדרך לבאר שבע, אבל רחוק, רחוק. אתמול גיליתי כמה שזה קרוב, כשסורבנו אחר כבוד להפסקת פיפי בבית קמה, כי אנחנו תיכף שם. את הפיפי של אחה"צ עשינו במתנ"ס של רהט. 
אני מניחה שיש הבדל עצום בין להגיע בפעם הראשונה למקום חדש סתם ככה באוטו ובין להגיע באוטובוס, כשכל שועי העיר ממתינים לבואך. האמת? לא מתלוננת.
הסיור כלל תכנית גדושה ועמוסה, עם המון המון אוכל, ובגלל שאנחנו כאלו אזחרים טובים, הגענו רק כדי לסייע לחברינו שצמים לשבור את הצום.
הידעת? רוב האנשים עולים במשקל ברמדאן, הצום באמת נחמד, אבל שבירת הצום נכבדה ממנו.
את הסיור הנהיגה ברוב הדר וחן איילת נחום מומחית לסיורי קולינריה, וככזאת החלק הקולינרי החל כבר בירידה לאיילון. עם בייגלה ורחת לקום שאפתה ריקי כהן שכתבה את הספר הבישול העירקאי של אמא.
אחר כך חילקו לימנוצ'לו, בקיצור הגענו מוכנים ומזומנים לקיים את מצוות החג.






 לא אשקר, רהט היא ללא ספק טעם נרכש, העיר מאוד מוזנחת ומלוכלכת, אבל תראו מה שמו שם לכבוד הרמדאן, שבשנים האחרונות הפך לסוג של קריסמס.
ב-3 השנים האחרונות החלה תנועה ערה של נשים שביקשו להגדיל את מקורות הפרנסה של משפחותיהן, לכן נוצרו יוזמות תיירות מקומית, קסם המדבר, שמציעה סיורים, ארוחות ואוכלים שונים שהנשים מכינות למכירה, חמוצים (מעולים), טחינה, לאבנה ולרגל החג המון המון המון עטאייף, או קטאייף, כמו שקוראים לזה בעגה בדואית. 
בדרך לשם עברנו בשוק המקומי.



שוק ותבלינים. מצטלמים טוב מאז ולתמיד. 


צילומים: נילי ממן

רהט היא עיר גדולה למדי, העיר הבדואים הגדולה בארץ, היא כוללת כ-70 אלף תושבים, כמעט מחציתם מתחת לגיל 18. היא מחולקת למעמדות ולחמולות. ראש העיר המכהן כבר כ-20 שנה, בכלל נראה כמו יבוא של עיראקי מרמת גן (כן הוא לבן, מה חשבתם).
ג'ולייט
את הסיור התחלנו אצל ג'ולייט (אמא ל-7, בת 37, כרגע סיימה 12 שנות לימוד) שלימדה אותנו להכין קטאייף (את הפנקייקים כולם קונים מוכן, וממלאים בתוספות לפי הטעם, גבינה עם קצח, מין שמנת מתוקה עם קוקוס, או אגוזים עם קוקוס) מקפלים באמצע, מטגנים ואז טובלים במי סוכר. 

מה שמדהים זה שהבלילה שנשפכת מתוך קנקן פשוט על המחבת הענקית, יוצאת מין עיגול תחרה עדין וכה חמוד, בלי תבנית ובלי טריקים. 





משם הלכנו לאכול בזעפרן, שם "שברנו" את הצום, עם ארוחה שכללה הרבה מקלובה, ממולאים, מולוחיה (למיטיבי לכת) קדאיף עם בשר, וסלט שהוגש בתוך אבטיח בוסר, שכלל לחם יבש, שום ואת הפרי עצמו. כאן אני חוטאת למשימה ומודה שלא בטוחה שהצלחתי לטעום הכל או אפילו לצלם הכל. הצום עיוור את עינינו (50 בלוגרים באוטובוס אחד).






אחר כל הלכנו להתארח אצל נג'אח שלימדה אותנו להכין עוגת בורגול, מבריקה מרוב שומן וסוכר, רק לבעלי לב חזק וסוכר נמוך. שם אכלנו עוד קצת מתוקים.


מסתמן שתושבי המקום, כמו שאולי אפשר היה לנחש, רוצים חיים רגילים, נורמליים, להתפרנס ולשמוח בחלקם. וזה משמח ונעים. יש להם המון סיורים, שמנוהלים ברובם על ידי קסם במדבר, כדי להזדרז, יש סיורים משפחתים ביום חמישי הקרוב, 7.6 וביום שבת 9.6.