מחול. מחול זו חוויה שאני מתקשה לתמלל. יחד עם זאת הבלוג יודע להשתמש בעיקר במילים, מקסימום בתמונות. אז אני צריכה לתאר כאן את המופע האחרון של בת שבע שצפיתי בו ביום שישי האחרון.
המופע הוא אסופה של ארבע עבודות של הלהקה ג'ורג' וזלמן, על פי טקסט של בוקובסקי; 2006, ב/ולרו, למוסיקה של ראוול; 2008, פארק, מתוך משה 1999; Secus, במקור מתוך העבודה שלוש, לפסקול בעריכת אהד פישוף, 2005 המון קטעי מוסיקה, כל הרקדנים על הבמה, ועירום (נניח), שמאוד שיעשע אותי.
היצירה הראשונה לצלילי טקסט של בוקובסקי, שש רקדניות מחוללות שוב ושוב את מה שמומלץ לאדם לעשות בחייו. השיגרה, החוקים והמחויביות החברתיות מעולם לא נראו מושכים או מייאשים יותר.
הבולרו של ראוול, יצירה שעלולה לעורר בנו סוג של מיאוס, או רתיעה, מעין מוסיקת מעליות שיצאה מכלל שליטה, זוכה כאן לביצוע חדש ואפילו סוחף (סליחה על הסאחיות), בביצוען של שתי רקדניות הלהקה.
הקטע השלישי, שקצת הרגיש לי כמו קטע מעבר, אחרי שני קטעים מרתקים יותר, ולפני קטע אחרון סוגר ומרשים, הותיר בי פחות רושם.
בדף הערב של המופע, נרשמה אזהרה מפני עירום פרונטלי נשי וגברי. לאחרונה יש לא מעט מופעי מחול שבהם גופם של הרקדנים "עולה מדרגה", ומעבר להיותו כלי לביטוי של רגש ונראטיב, עוסק בצורה הישירה ביותר בגוף עצמו, בנוכחות שלו, במשמעות שלו, לכן חיכיתי בסקרנות רבה ל"עירום", הקטע שנמשך 30 דקות, וכלל את כל רקדני הלהקה, והזכיר לי שוב למה אני כל-כך אוהבצ מחול, גם אני אני מתקשה להסביר אותו מעבר לתחושה, היה מצוין בעיני. העין של הצופה רצה בתזזיתיות מפה לשם, ומבקשת להספיק לקלוט את כל ההתרחשויות, ולא לפספס דבר, ואז מגיח העירום. עירום נשי וגברי, שקצת מדחיך את האזהרה והופך את הגוף לסוג של אינוונטר, בתוך הקטע כולו, טכני ולחלוטין א-ג'נדרי.
הופעות נוספות:
11.02 בשעה 21:00
12.02 בשעה 21:00
13.02 בשעה 14:00
מרכז סוזן דלל, תל-אביב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה