אני מבקרת בשוק הפשפשים כבר 30 שנה, וואו-צ'י-דו-זי.
מגיל 15 כשהייתי נערה פותה מהקריות, ועד עכשיו כשאני גרה ממש בקרבת מקום, התלהבותי מהמקום לא נגמרת. מהטיולים בסימטאות עם המוכרים המבוגרים' שנהגו להטריד את הקונות' ועד לחנויות האובר-מעוצבות שצצו שם בשנים האחרונות.
המקום הולך ומתפתח ומשתנה, שזה טוב לרוב, אלא שעכשיו השינויים קצת מבאסים, השוק הופך לעוד מרכז של חנויות מעצבים יקרות מדי וקצת חסרות ייחוד לטעמי, כי יש כאלו בהרבה מקומות בעיר. בכל זאת הנה מבוא קצר לשוק וצפונותיו (לא נשארו הרבה צפונות, לצערי, אבל בכל זאת).
אפשר לחלק את השוק לארבעה חלקים ושליש. החלק הראשון הוא החלק הקלאסי, חנויות הפשפשים, שם מתמחים ברהיטים, תמונות, שטיחים, כלים, מנורות ושאר מיני עתיקות, בתוך החלק הזה יש גם את חנויות ה*וינטאז'*, שלוקחות על אותם פריטים ממש, המון, המון כסף.
את החלק של השליש מהווה השוק הבוכרי, שככל הנראה מהווה גילגול של שוק בוכרי, שהתנהל פעם ליד איצטדיון בלומפילד וכיום, זו גירסתו העכשווית, זה שוק שאני מוצאת משעשע ומעניין, מוכרים שם מיני מציאות משונות עד מאוד, משברי מכונות, נעליים משומשות ועד לסוללות ושלטי רחובות, את מה שנשאר בסוף היום הם לפעמים פשוט משאירים ברחוב. אני פעם רכשתי שם ערימת תכשיטים שהיו כרוכים זה בזה, ישבתי לפרק אותה במשך כשעתיים, ודליתי משם אוצרות.
החלק השני הוא הסימטאות, שם מוכרים בגדי יד שניה, כמה פירמות מיוחדות לשוק, בין השאר כמה פריטים של דסיגואל, ותכשיטים זולים וצבעוניים, מיטב האופנות באי ביי במחירים מצחיקים. חובה לנהל משא ומתן מוגזם עם המוכרים, אחרת יש תחושה מאוד לא נעימה לקונה ולמוכר. מאידך עם מרים שמוכרת בגדים יד שניה אי אפשר להתמקח, כלומר אפשרי אבל קצת יותר קשה.
אני קניתי שם לאחרונה שתי שמלות ובגלל שכל כך התלהבתי מהן ניהלתי משא ומתן עלוב שבעלובים, ואף נאלצתי להקשיב לשירת ה"לי-זה-עולה-יותר" שזימרר לי המוכר, ולא הפסיק אלא לאחר שנזפתי בו שאני לא תיירת ושהוא רואה אותי שם אחת לחודש לפחות, בכל מקרה שלמתי יותר ממה שיכולתי לשלם אילו הייתי מאופקת יותר. מזל שאני כה נהנית מהן.
 |
| גוסטה |
 |
| שרון ברונשר |
החלק השלישי, הוא בעיני תולדה של פועה, עליה ארחיב בהמשך, אלו חנויות המעצבים שצצו באיזור וממשיכות לצוץ חדשות לבקרים, אני מודה שאני לא נכנסת אליהן אפילו, כי יש בי רתיעה מסויימת ובעיקר מחסור תדיר בתקציבים כה יקרים.
החלק הרביעי והאחרון הוא הקפה של פועה, שהוא בעצם כל המסעדות, הפאבים ובתי הקפה שנפתחו באיזור השוק, ובעצם הוא אבי אבות, או אולי היא האימא הגדולה של השוק במתכונתו הנוכחית. אולי בכלל צריך היה להתחיל את הסיפור ממנה. הקפה של פועה שנפתח לפני קצת יותר מעשור היה החלוץ לפני המחנה, אבן הפינה, ועוד שאר ביטויי מליצה לכל מה שבא אחר כך. המתכונת לא השתנתה הרבה מאז, רק המיקום והגודל, אבל בית הקפה שבו כל כלי וכל רהיט גם מוצע למכירה, הוא עדיין אבן שואבת למקומיים ולתיירים, בבוקר, בערב ובלילה. בעקבותיו נפתחו שם המון מקומות בילוי, חלקם ממש מוצלחים וחלקם צצים ונעלמים במהירות רבה, כמעט בלי להשאיר סימן. לציין את החביבים והמוצלחים שאפה, שרטקורי, האיטלקיה, כפיתולניה, ויחסית חדש ראס אל חנות, מרגוזה קצת במעלה הרחוב שמגישים מאפים מצויינים שנאפים במקום ועוד כמה שאני פחות מכירה.
 |
רואים איך הישן משתקף כאן בחדש, או להיפך?
ולא הזכרתי את פרוייקטי המגורים שצומחים מסביב, אני זוכרת איך במשך שנים רבות היה תלוי שלט כאן יוקמו מגורים לסגל האוניברסיטה, ואז סיפרו לי שמישהו שם הוריש את הקרקע לפרופסורים של אוניברסיטת תל-אביב, אף פעם לא בדקתי את השמועה הזאת. מכיוון שכיום לא בונים שיכונים, או בניינים, אלא רק מגדלים ופרוייקטים, איזור השוק עמוס בשכאלו. דא עקא, כל בנין שצץ מוריד את הסיכוי לקנות שם דירה. פעם אפשר היה לקנות שם מציאה, שכולם יקראו לך משוגע ואחרי עשר שנים תרוויח על זה מיליונים, עכשיו אולי אפשר לעשות את זה באופקים, אולי.
אני מאוד אוהבת את השוק, אבל קצת מצטערת על מגמת ההתמסחרות אליה הוא פונה, שזו אולי סתירה כי זה שוק וככזה הוא מסחרי, אבל האופי היאפי לא עושה טוב לקהל ולסוחרים הותיקים שהולכים ומצטמצמים, אני מקווה שעירית תל-אביב תשכיל לשמור על אופיו המיוחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה