באזכרה של אמי

אמי נפטרה לפני שנה, בד' באייר, זה נפל על ערב יום העצמאות. אתמול עלינו שוב לקבר. היא קבורה בבית הקברות ברעננה, מקום ירוק ונעים, יותר נעים מבית הקברות של קרית ים, שם חיה קרוב ל-40 שנה, שם היה לה הים שאותו אהבה.
איכשהו יצא שערכנו לה אזכרה חילונית, או מין שעטנז כזה של חילוניות ומזמור אחד של תהילים. אחותי הקריאה את השיר ששרה כה יפה ריקי גל, אני הקראתי כמה מילים שכתבתי והנכד שלה, יולי בן ה-15,  קרא קטע מתהילים.

אימא ובת

"גם כשאת חושבת שאת יודעת הכל, את מגלה שיש דברים שבחיים לא תצליחי לדמיין. גם אם כל כך הרבה שנים אמא כבר לא היתה שם בשבילי, זה לא פותר אותך מהזעזוע והצער על לכתה. מסתבר שהידיעה שהיא כאן איפשהו, גם אם לא היא מתקשרת, אבל חיה, מספיקה, לא רק כדי לדעת שאת לא יתומה, אלא כדי לטעת בך סוג של יציבות, או שאולי לכתה מאיתנו עקר ממני את תחושת היציבות האחרונה, שלא הייתי מודעת לה, שהיתה קיימת בי.

אני לא רוצה לייפות את דמותה ואת יחסינו, שהיו מורכבים וטעונים, ואני דומה לה, כל כך דומה לה, ועכשיו אחרי השנה שחלפה, אני מגלה שאני דומה לה, לא רק בנכונות שלי לוותר על הקניות במכולת "כי היה שם תור ארוך מדי", אני דומה לה גם ברצון העז להיות מאושרת, אבל להתעקש להשיג את זה בתנאים שלי.

בשבעה זו היתה הפעם הראשונה, אולי, שזכיתי להכיר את אימא שלי, לפני שהיתה אימא שלי, ובמנותק מהתפקיד שלה כאימא, פתאום גיליתי אדם עצמאי וחזק, עם רצונות משלו, פתאום הסיפורים שלה על העבודה בדואר בקזבלנקה הפסיקו להיות קצת פאתטיים, וקבלו איזה הגיון פנימי וחיצוני, שלא היה ברור לי, כי הוא לא היה קשור אלי.

זה אולי ילדותי מצדי, אבל לא חשבתי שהיא תהיה במחשבותי ככה, כמעט בכל יום, חולפת שם לרגע, בלי קשר למה שאני עושה ולמה שאני מרגישה. זה אולי מנותק מצדי, להבין שלהיות יתומה, ללא אימא, זה קשה ונורא בכל גיל.

תמיד קנאתי בה על תכונה אחת שכה חסרה לי, הבטחון הזה שהיה לה במה שהיא, האופן שבו היא נעה בעולם תמיד עורר בי השתאות, היצירתיות שבה שתמיד קצת שיגעה אותנו, הצורך לשנות את הרהיטים, התפירה, הויטראז'ים, הסריגה, הבישולים, הכל עבר לחלק מאיתנו בירושה, ואני מרגישה שקבלתי בעיקר את חוסר השקט שלה, את החיפוש המתמיד אחר המקום הטוב, חיפוש שכנראה נמשך אצלה עד הסוף.

אני מתגעגעת אליך אימא, נוחי בשלום על משכבך".

וגם השיר יא מאמא.