הגילדה

הגילדה. בית ספר לעיצוב נעליים, תיקים ואביזרים. קיים כבר חמש שנים, עד לפני שנתיים הם פעלו באיזור התחנה המרכזית הישנה. היה שם ניסיון להקים איזה איזור מסחר אלטרנטיבי, מין מיתחם כזה, בקצה של גן החשמל, אבל גן החשמל די קרס, והתחנה המרכזית הישנה הופקעה, רובה ככולה, לטובת גלי הגירה, ועשרות אלפי פליטים מפה ומשם.

פעם כשעבדתי בתאטרון קליפה, ששוכן בקצה הדרומי של השכונה, ברחוב הרכבת, נהגתי לצאת לסיבובים בשכונה, להתאוורר לי באמצע היום, ובעיקר להציץ בחלון הראווה של הגילדה, שהזכיר לי שוב כמה רציתי פעם לעצב תיקים, ואני עדיין רוצה. מין פנטזיות רומנטיות שיש לי ליצור משהו חדש, לעצב, להתעסק עם אסתטיקה ויופי, כאלו שמשמשים אותנו ביום יום, ומזכירים לנו שוב ושוב, כמה צורות וצבעים פונקציונליים יכולים לשמח אותנו על בסיס יומ-יומי.

אז במקום כל זה, ועד אז, ובינתיים, הוזמנתי לסדנא מיוחדת לבלוגרים, לעיצוב חגורות. אירועי הבלוגרים, תמיד מאופיינים בקאווה, כיבוד קל, הסברים מעט משמימים, ומשהו שקצת מרחיק מהמוצר, שלשמו התכנסנו. המפגש בגילדה היה שונה לחלוטין.

את הגילדה הקימו נינה רוזין וגל שוקרון, הן עוסקות בעיצוב, ומכירות את השוק הישראלי והעולמי, על שלל הבעיות והאתגרים הקיימים בו. נינה הציגה את המקום ואת האג'נדה, ואותי עיניינה נקודה אחת בדבריה, למה בעצם רוב העיצובים בארץ מאוד דומים אחד לשני, גם בנעליים וגם בתיקים, ההסבר, כמו תמיד, נעוץ בכוחות הכלכליים המניעים את השוק. כן, כן קוראות/ים יקרים/ות, הכל מכל וכל, מתחיל ומסתיים בכסף.

פטישים ואימומים

כאן נקים לנו כובע

צילום: הגילדה. אני מחייכת בפינה השמאלית העליונה.

את הסדנא העבירה מאיה שלו מעצבת תיקים, כמו שאפשר לראות בתמונה קבלנו רצועת עור, שבסוף תצא ממנה חגורה, פרי דמיוננו הקודח. העור הוא עור שעובד בחומרים יותר ידידותיים לסביבה. שאלה שעולה לי עכשיו, שיהיה מעניין לבדוק עד כמה בעצם מסייעות הטכניקות המשופרות, שנהוגות עכשיו בכל מיני תעשיות נעליים ובגדים, לעצור את הרס כדור הארץ החביב שלנו. 

ולענין העיצוב עצמו, זה לא פשוט הדבר הזה, אבל האומץ להיכנס לתוך עולם של יצירה, מאמן את שרירי הדמיון. לרשותנו עמדו כלים שונים ומענינים. הטבעת צורות, ע"י דפיקה בפטיש (מאוד מרגיע אחרי יום עמוס), הטבעת אותיות ומספרים, צביעה, יצירת צמות, וניטים-אלמנט שזכה לכמות השימוש הגבוהה ביותר. לי יש חיבה עמוקה למשחקים באותיות, לכן בחרתי להטביע בחגורה את עונות השנה ואת המשפט come what may, ברור שתמונה שווה אלף מילים, אבל כשהחלטתי לצבוע את החגורה בירוק, גיליתי שהמילים טבעו בירוקת. אבל איזה

ירוק נהדר.

לצערי אי אפשר לראות את האלמנטים החביבים שעמלתי עליהם כה קשה, אבל הצבע מרהיב בעיני

כאמור בהגילדה מציעים כמה מסלולים, לימודים ארוכים לעיצוב נעליים ואביזרי אופנה, שנמשכים כמה סמסטרים, סדנאות חד פעמיות, לימודי ערב וכדומה. בעתיד יתארחו שם מעצבים בהרצאות אורחות, מהארץ ומהעולם הגדול. האווירה שם מאוד נעימה, תומכת ולבבית, כזו שמעניקה למי שרוצה ליצור את החממה הרצויה. אני יצאתי משם עם חיוך גדול על הפנים, בגדים מלוכלכים וחגורה מעשה ידי להתפאר, אם כי גיליתי שחסרים בה כמה חורים, מסתבר שיש לי עוד מה ללמוד.
שמחתי מאוד להכיר את מאיה, ואת ה"אסיסטנטיות" הלבביות, והיה גם מאוד נחמד להיות בסוג של דיאלוג עם שאר הבלוגרים, משהו שלרוב לא קורה. זה כמעט עשה אותי מושי הדבר הזה.
מקווה שעוד יצא לי להגשים את החלום הזה ולעצב פעם תיקים.