השעון במוזיאון ישראל, יצירה של כריסטיאן מרקליי- חובה, חובה, חובה!

צפיתי ביצירה השעון של כריסיאן מרקליי במוזיאון ישראל, במסגרת הקרנה מוקדמת לעיתונאים. הגעתי לשם בעיקר כי שמחתי על ההזדמנות להיות שוב בירושלים, כי גיליתי שמזג האוויר שם מאוד מוצלח, וגם על ההזדמנות לבקר במוזיאון ישראל, שלא יצא לי לפקוד אותו כבר זמן רב, גם את תוצאות השיפוץ לא יצא לי לראות.

צילום: אנוכי. יצא לי קולאז' של פוטומונטאז'

עכשיו, יהיה מי שיאמר שזו הקדמה טרחנית ומיותרת, יש גרעין של אמת במחשבה הזאת, אבל אני מרגישה שבא לי שכל אחד ילך לראות את היצירה הזאת כשהוא יודע עליה כמה שפחות ממש כמוני, גם כשקראתי קצת מה כתוב בכניסה, לא התעמקתי בזה, וגם דברי המארחים נפלו על אוזניים ערלות, יאללה תנו לשבת בחדר ממוזג וחשוך.

האדם מנסה לעצור את הזמן

שום דבר לא הכין אותי ליצירה המופלאה הזאת. אמנם אין כאן ספולייר, אבל אני הולכת בכל זאת קצת לגלות, אולי, יותר מדי. היצירה שהופקה במשך כשש שנים, שעבדו עליה כ-100 מסייעים לאמן מרקליי, היא אבן חן נוצצת, עריכה נהדרת של אלפי יצירות קולנועיות, לכדי סרט שאורכו 24 שעות, והוא מוקרן בכל מדינה בסינכרון לזמן המקומי.

סליחה, מה השעה?

אנחנו צפינו בשעה אחת שחלפה ביעף. עשרות סיפורים, מתח, אהבה, דרמה, קומדיה וכולם צמודים לזמן שמתנהל במציאות. מיד כשנכנסתי לאולם בדקתי מה השעה אצלי ומה השעה על המסך (שלא יעבדו עלי!) זה היה זהה! יש משהו ילדותי בזה, אבל יש בזה משהו מטלטל, כי למרות שאנחנו מקבלים פיסה, רגע, מתוך סיפור, המארג של העבודות יחד מותיר את הצופה במתח, בענין. זה עשה לי חשק לראות סרטים, משהו שכבר זמן רב לא קרה לי. זה גרם לי להתפעל מהרגעים שנבחרו, לנסות לדמיין איך הסיפור יימשך, לשים לב שבכל רגע נתון של היום אנחנו בעצם עושים את אותו הדבר, לחשוב מה בעצם קורה בשעות שבהן אני לא צופה בסרט. איך זה להיות ער 24 שעות, משהו שיוצא לנו אולי בצבא, או באיזו הרפתקאה חד פעמים ומיוחדת במינה, ומאידך הדיאלוג שמתנהל עם הסרטים עצמם, מין משחק כזה של לזהות שחקנים, לזהות קטעים מתוך סרטים, עם הזכרון שנילווה אליהם, איפה ראיתי אותם ואיך זה היה.

שעון קוקיה

טוב אז הרסתי מספיק, לא?

וכמה מילים על היוצר טכניקת ההדבק (קולאז') משמשת את מרקליי מאז סוף שנות ה-70, אז היה תקליטן-יוצר-מוזיקה חלוצי וערבל קולות והקלטות בטרם נעשה ליוצר רב-תחומי העוסק בפיסול, בצילום, בהדבק ובמיצג. בעבודות הווידאו שלו הוא מצרף לעתים קרובות קטעי סרטים ויוצר הדבקים קוליים וחזותיים. באוסף המוזיאון יש יצירה של מרקליי, "וירטואוז" (2000), שנרכשה ב-2003.

זמן מודרני

תקתוק השעון מסב את תשומת-לבנו לזמן החולף, לחיינו הארעיים ולסופם הבלתי נמנע, ומרקליי אכן רואה ב"שעון" ביטוי עצום לציווי "זכור את המוות!".  הסופרת הבריטית זיידי סמית כתבה על עבודתו: "הזמן אינו לצדנו. כל דקה נוספת פירושה דקה פחות. אם נרצה אם לאו, אנחנו קשורים לעגלה והיא נוסעת בכיוון אחד בלבד". במובן זה, כוחה הרגשי של העבודה נובע מן הרושם המצטבר של ההכרה בכל רגע חולף כשבריר המייצג סיפור שלם.

צילום מתוך המסך

"השעון" הוצג בפעם הראשונה בלונדון באוקטובר 2010, ומאז הועלה בניו-יורק, בלוס-אנג'לס, בוונציה ובמוסקווה. להקרנות שנמשכו על-פני יממה השתרכו תורים ארוכים והקהל נשבה בקסם העבודה – רבים מהצופים רותקו אליה לשעות ארוכות רצופות. מרקליי זכה ב"אריה הזהב", הפרס הנחשק בביאנלה בוונציה 2011, שם הוצג "השעון" בתערוכה המרכזית.

העבודה תוצג במוזיאון ישראל בפעם הראשונה ב-23 באוגוסט עד 20 באוקטובר 2011. במלך החג, ככל הנראה, היא תוצג בשלמותה, חוויה למיטיבי לכת.