nili maman photography

יום רביעי, 27 ביולי 2011

צאו לרחובות

אחרי שבועיים שבהם מוחי הפך לעיסת נדל"ן, אני אנסה לפתוח את הפה, נראה מה יצא מכל העובדות, המראות והקולות שספגתי. אני רוצה לכתוב על שני דברים, הראשון הוא עיניהם הכבויות של נוסעי האוטובוסים שעוברים בשד' רוטשילד, והשני הוא קולה של אחת הקבוצות האחרונות בשרשרת המזון של החברה הישראלית, חבורת אוכלי חינם, שלא תורמים לחברה ומבזבזים את משאביה, בלי למצמץ, הלוא הם הרווקים/ות, לא אלו בני 25 שעתידם לפניהם וגירושיהם מחכים אי שם באופק, אלא הספינסטרים, אלו שצועדים בבטחה לעבר גיל 50 ועודם ברווקותם (!) .
אני כבר כמעט שבועיים חולה, הרוב אמיתי, חלקו נובע מהמצב, לא שהמצב עושה אותי חולה, להיפך, הריח של המהפכה באוויר מותח לי את הקמטים ומנגד מקטין את נכונותי להמשיך בשיגרת חיי וללכת לעבודה. אז יש לי שגרה חדשה, אני מגיעה למאהל כמעט כל יום, לפעמים פעמיים ביום -אם משדרים אזעקת אמת בפייסבוק, או בטוויטר. אני מסתובבת שם, מקשיבה, סופגת, קצת אאוטסיידרית, למרות שיש לי המון מה להגיד, מצלמת קצת, וזהו. חוזרת הביתה. קו 42 (תודה ל"רפורמה" בתחבורה) מביא אותי לביתי ביפו. ואז באוטובוס אני מתפנה להתבונן בנוסעים שמתבוננים באוהלים, המבט הזה שלהם, כמעט מזוגג, כאילו שהם צופים בקרוב משפחה שנופש בהוואי, זה נראה מגניב, זה נראה מדהים, אבל זה כל כך רחוק, ויקר, וקשה להגיע, ובכלל אין לי בגד ים. ובכל ערב בא לי לצעוק, זה שלכם, תרדו מהאוטובוס, תצטרפו, תמחו.
הם חוזרים מהעבודה המסריחה והבלתי מתגמלת שלהם לבית שלהם, לראות טלויזיה שמרעילה את מוחם ומספרת להם שקרים על "אלו שהקימו אוהל ברוטשילד", החוצפנים שרוצים דירה באפס מחירה בטבורה של העיר. המוח שלהם כבוי, זה מראה מצער ומכמיר לב.
אני יודעת שאני כמעט, כמעט צריכה להיות בצד הזה, כי הסיכוי שלי לקנות דירה, אפילו לא מדשדש במי אפסיים, כי אני שם בקבוצה אחרת שנדחקה לפינה, הרווקה, נטולת הילדים, שלא תורמת למאזן הדמוגרפי, שרוצה לחיות בשקט, שרוצה ליצור, שרוצה ים ובתי קפה, ולא רוצה ילדים.
עברתי כמעט על כל מאמר, אני לא מוזכרת שם באף קבוצה. כשהייתי סטודנטית גרתי במעונות, כשלא היתה ברירה גרתי עם שותפים, אני לא אם חד הורית, ואני לא מגדלת בעמל רב שלושה ילדים. אני מגדלת את עצמי, וזו משימה לא פשוטה בכלל. אני נאלצת לוותר על המון דברים, לא בשביל בגדים ומותרות, חלילה, אלא בשביל דברים שהיו יכולים לתרום ישירות לאיכות החיים האישית שלי.
אנשים נורא אוהבים לייחס לעצמם יכולות נבואיות, למרות שכולנו יודעים למי ניתנה הנבואה, אבל כל אחד מאיתנו רוצה מדי פעם להשתמש בביטוי המגניב: "אמרתי לכם", אז הנה החלק האידיוטי שלי, כשהתחיל ענין הקוטג', ידעתי שזה הגפרור הקטן שיצית כאן את הבעירה הגדולה, יש עדות איפשהו בפייסבוק, בחיי. צדקתי. הכל קשור בהכל, ואני מוכנה להסביר את זה שוב ושוב לכל דורש וטוען ומפקפק. מחירי מוצרי המזון הבסיסיים, לשביתת עובדי הסקטורים שמחזיקים כאן את שירותי הרווחה ובריאות, לשביתת עובדי חיפה כימיקלים, להאמרתם של מחירי הדיור והמים, לעובדה שאילן בן דב מחזיק בנכסים ששווים מיליארדים, אבל אין לו כסף להחזיר חובות של מיליונים. לפנסיה שלי שנמצאת בסכנת הכחדה, ואף אחד לא יצלם אותה לסדרת טבע לביביסי, היא פשוט תיעלם. 
וכל הפומפוזיות הזאת מרתיחה אותי באופן אישי, כי אני חווה על בשרי כבר שנים את יכולתה של המדינה לרמוס את "אזרח הקטן", ולמצות איתו את הדין, בעוד שאנשים גדולים וחשובים ממני, כלומר עשירים ממני, זוכים למחיקת חובות של מיליארדים.

מכירים את אלו שמגיעים לכיכר העיר, משמע לשד' רוטשילד, וצועקים דברים הזויים על אפליה בבתי משפט, וכולם מסביבם מצקצקים במבוכה, ועושים את התנועות האלו עם הידיים? ה"דוד" הזה שנשמע קצת הזוי? אז כן, אני במעמד הזה של הדודה ההזויה, 
אהה, ויש גם אחד ששובת רעב (הבחור שיושב בתמונה), כבר שבועיים, ואולי כדאי שיפסיק עם זה.
בעיני התמונה הזאת מגרענת את המהפכה, שילוב הקבוצות הוא סוד הצלחתה. 

2 comments:

ליאור אמר/ה...

זוהי המחאה של כולנו.סטודנטים, רווקים, עם ילדים, בלי ילדים, מבוגרים בלי כלום או עם הכל. זוהי המחאה של העם שנמאס לו לשבת ולשתוק. לי כואב שלא כולם מבינים את זה. לי כואב על אותם האנשים שיושבים באוטובוס או על האנשים שתומכים מאוד אבל הפגנות זה ממש לא בשבילם.
כשביבי אומר שהוא מפחית בחמישים אחוז את מחירי התחבורה הציבורית לסטודנטים אני צוחקת כי אמהות למשל צריכות לשלם על עגלה. אז הסטודנטים לא יכולים לסמוך עד שכל האוכלוסיות יקבלו מחירים שפויים על כל שירות בסיסי במדינה הזו.

נילי אמר/ה...

אני מסכימה איתך לגמרי, אבל משבוע לשבוע, כל מי שמגיע למאהל, גם אם הוא מגיע סתם בתור תייר לצפות ב"היפים" האלו סופג משהו, קורא איזה שלט, שומע איזה בדל שיחה זה יחלחל וישפיע