nili maman photography

יום ראשון, 3 בפברואר 2013

קניות בגדים

כמעט כל חודש אני קונה לי איזה בגד/תיק/תכשיט/גרביונים/תחתונים/הכל ביחד. אחת לחודש אני מחליטה להפסיק לקנות, לצמצם, להסתפק במה שיש לי. אני לא מכבדת את ההחלטה אף פעם. אז כן, אני אוהבת קניות, אני אוהבת לבזבז, הרבה פחות מנשים אחרות, אם יש מדד כזה, הרבה פחות ביחס להכנסות שלי, לגמרי בצניעות, אבל עדיין, זה יותר מדי. זה יותר מדי בשל הסיבה הפשוטה שההכנסות שלי נמוכות מדי, וההוצאות שלי גבוהות מדי. יצור אורבני קלאסי, רווק, שגר בדירה שכורה בתל אביב ולא מצליח לעמוד בהוצאות ובפיתויים שמציעה העיר הגדולה, ויש סיבה נוספת, למה הקניות האלו אינן טובות לי, אני שקועה במצב כלכלי סבוך, שמצר את צעדי עד מאוד, שכובל אותי, שלא מאפשר לי לעשות מה שבא לי, אבל בעצם אני עושה מה שבא לי, בערך, ומגלה בסוף כל חודש שלא התמודדתי עם הדבר האמיתי: החובות. הדבר שלשמו אני עובדת, שמכריח אותי כמעט לצאת לעבודה.
אז חשבתי לעצמי, מה הבעיה בעצם בלהפסיק לקנות? מעבר לעובדה שזה כייף ונעים, ומנחם ואסקפיסטי, ועלתה במוחי סיבה נוספת, מביכה לא פחות, או מביכה ללא קשר. 
בעצם המוגבלות הכלכלית שלי מביכה אותי, אני מתביישת בעובדה שאין לי כסף לקנות בגדים, שהתקציב שלי פשוט לא מאפשר את זה. דווקא מצאתי פתרון נהדר לבעיה הזאת, מסיבות החלפת בגדים. אני מארגנת כאלו אחת לשלושה חודשים, לערך, ולרוב אני מוצאת שם אוצרות. 80% מהארון שלי מורכב מבגדים שהגיעו אלי, אחרי שמישהי לא רצתה אותם יותר. יש לי מיבחר גדול למדי של שמלות, חצאיות, מכנסיים וחולצות. כמו כל אישה, אני ממצה אחוז קטן מתוך הפוטנציאל שטמון שם, ובכל זאת יש בי מבוכה, אני עדיין רוצה לקנות חדש, להסתובב ברחוב עם שקיות מרשרשות, לרחרח בגד חדש, לתלוש את התווית, ולרקום אפשרויות חדשות. 
יחד עם הערך הרב שאני מייחסת להחלפות בגדים, מבחינה אקולוגית, מבחינה רעיונית של ללמוד לתת (ולדעת לקבל) וניסיון צנוע להוריד את העומס על משאבי כדור הארץ, תוך שמירה על איכות הסביבה, אני מרגישה שיש בי עדיין שד קפיטליסטי קטן שלא יודע מנוח. כל המילים האלו נכתבות כי הגעתי לנקודת אל חזור קריטית, שבה עלי לקחת החלטה אמיצה ולעמוד בה, כדי שהחובות אולי יקטנו, כדי שהן לא ידירו שינה מעיני, כדי שהעתיד שלי אולי יתבהר קצת. אני הולכת לכתוב כאן החלטה אמיצה-סולידית, שאני מקווה שאלוהימה תעזור לי לעמוד בה, ולא לקנות שום דבר בחצי שנה הקרובה*, בשלושה חודשים הקרובים, כלום, לא חולצה ולא חצאית, לא נעליים ולא עגילים. מה שיגיע אלי במתנה יתקבל בברכה, ומה שאוכל למצוא במסיבות ההחלפות יתקבל בשמחה גדולה.
ועוד ענין אחד קטן, בתור מנהלת פורום אופנה מלאה, תפקיד רם ונישא, שמאלץ אותי לשמש מודל ודוגמא לעשרות נשים צעירות ומבוגרות (זהירות סרקזם מחשמל), אני צריכה לחפש נושאים לכתיבה, וקניות הן תמיד נושא שהולך טוב.
כל זה נכתב בערך לפני שבועיים, ומאז לא העזתי לפרסת את הפוסט, וזה מזל גדול, כי שוב קניתי שתי שמלות ומעיל, מיד שניה ובמחיר כמעט מגוחך, ובכל זאת קניות, אז הנה חודש חדש והנה אני מעזה ומפרסמת את הפוסט, כדי שהפאדיחה תהיה שלמה. 
מאז גם עברו לי מחשבות נוספות בראש, לא חדשות או מקוריות על הצורך המשונה שלנו לקנות, שאין לו דבר וחצי דבר עם הצרכים האמיתיים שלנו, הצורך לקבל אהבה,  הרצון שיקשיבו לנו ( cc: y.s. ) והבילבול הגמור בינו ובין חולצה חדשה, הפעלת מנגנון קפיטליסטי כדי להדחיק ולהשתיק רגשות וצרכים אנושיים, שלעיתים קשה לנו לשאת את עוצמתם. הצורך לאגור בגדים, שרובם כלל לא זוכים לראות את אור השמש או לחוש את טיפות הגשם, כי אנחנו קצת מקובעות/ים על השמלה הכי נוחה ועל מכנסי הג'ינס הכי חרושים, ועם כל זה לקנות, לקנות, לקנות. אז הנה אני אנסה להתמודד עם השד הקנייתי הזה (שד שהיגר הנה מקניה). 
וינטג' שנות השבעים בואכה שנות השמונים. אימא ושלוש ילדות. 


*אם אנהג בטוב, אזכה לשלושה חודשים נוספים של כל הטוב הזה. 

4 תגובות:

אנה אמר/ה...

הו נילי.. כמה שאני מבינה אותך, וכמה שאני לא מבינה את עצמי, שלמרות הכל, שמלה חדשה ניראת לי כפתרון להרבה מאוד דברים...

נילי אמר/ה...

זה פתרון, כמו ששוקולד הוא פתרון לשברון לב. מצד שני אולי יש בזה, בלא לקנות, סוג של שיחרור.

אנונימי אמר/ה...

וואו! ממש נגעת בי. אני די באותו שלב כרגע והפוסט הזה פשוט מדויק.

יהודית אמר/ה...

ממש דיברת מליבי...
כל חודש אני מחליטה לא לקנות וכל פעם מחדש מוצאת עצמי קונה.