nili maman photography

יום רביעי, 18 ביולי 2012

תצוגת עיצוב ואביזרים - סמינר הקיבוצים

הוזמנתי לצפות בתצוגת אופנה, או בעצם תצוגת לבוש ואביזרים כפי שמכנים אותה בחוג לעיצוב של סמינר הקיבוצים. למרות שהייתי בכמה וכמה תצוגות אופנה בארץ, וידוע לי הפער בין ההילה והזוהר שיש בהן בחו"ל לעומת הארץ, תמיד אני מדמיינת משהו נוצץ, מלא גלאמר, הוד ויקר, ואם לא כל זה, אז לפחות מזגן. שוב טפחה המציאות על פני בדמות מסלול תצוגה, שהוצב בתוך חצר הסגורה מארבע קצותיה אבל פתוחה לשמיים, כדי שלא נפספס אף מטוס שמסיע תיירים נמרצים לאילת. בתוך כל הלהט הזה, היינו צריכים להקשיב לנאומים, ואני ניסיתי לכוון את המצלמה מתוך מפלי זיעה שניגרו על צווארי על פני ובתוך עיני. 
מספיק לקטר, נחזור לענין.
המסלול לעיצוב מסיים השנה את המחזור החמישי שלו, הלימודים בסמינר הקיבוצים מאופיינים באג'נדה חברתית, מלווים בלימודי הוראה וכוללים מספר תחומים, כאשר לקראת סיום הלימודים בוחר התלמיד במה להתמקד. אמנם הוצבה במקום תערוכת גמר של כל התחומים, אבל אני צפיתי רק בתצוגת המלבושים.

מור נחום/ תצורות גוף.


מור יוצרת עם עורות בקר (זהירות, קשה לצפיה לטבעונים, צמחוניים ושאר ירקות). היא יצרה חמש מערכות לבוש שמבקשות לחקור את צורות הגוף ומנסות לתעתע בצופה באמצעות הסטה ובניה מחדש. מור בחרה לעבוד עם חומר יקר מאוד, ושנוי במחלוקת. ההחלטה לשים עור על העור, יצרה מערכות לבוש מעניינות, שגורמות לצופה לנוע באי נוחות בכיסאו. פעם בשנות השמונים בגדי עור היו ענין מקובל מלבד ג'קטים ומכנסי עור לאמני רוק מזדקנים, אפשר היה להסתובב ברחוב, לא בקיץ כמובן, עם איזה פריט עור למתקדמים. 


טל צדוק/ זכרון תפור. 
טל מבקשת לבחון רגעים של אסונות וחריטתם בגוף האנושי, הוא עובדת עם בדי כותנה שנצבעו ביד. קיים ניגוד בין עדינות הכותנה ובין השאיפה להשאיר סימן על הגוף. העדינות הרבה של  הבדים והצבעים, עומדת בסתירה לקימוט או לקימור שצץ בבגד. הדגמים לא הותירו בי זכרון כלשהו.

ואעד אבו עסבה/ כיסופי זהות.


ואעד יצרה מערכות לבוש המבוססות על בגד פלסטיני מסורתי. בכל מערכת נוצרים יחסים מורכבים בין האלמנט הקלאסי ובין התפנית בעיצוב כמו מפתח שעליו מלופפים חוטים שיוצרים פלונטר סבוך ומונעים את הגישה אליו. בגד מסורתי שעשוי כולו חוטים חוטים, שכמו נוצרו מקריעת הבגד במגרסת נייר, ובגד שעליו מונחת ערימת חוטי צמר אדומים, כמו קורבן שנישא על ידי האישה. בעיני זו היתה התצוגה המענינת ביותר.


מיכל קוטלובסקי/ לבוש ישראלי.


מערכות לבוש שמבקשות לדון ברישול האופייני ללבוש ישראלי. אולי בדיעבד זה נותן לעיצובים הגיון, אבל בעיני העיצובים היו לא מענינים, כי המציאות במקרה הזה עולה על כל דמייון, כלומר יש דמויות ברחוב הידראלי, שלובשות "בגדים-גרועים-יותר". 


מורן גרינשטיין/ גוף ונפש.


מורן מבקשת לחקור את הקשר בין הגוף לנפש במצבי חרדה תגובות כמו קיפאון והתכווצות. לרוב קיים סוג של פער בין הצהרת המשורר כל כוונותיו ובין השירים שיוצאים תחת ידו. אני חושבת שבמקרה של מורן, יש חיזוק של העיצוב באמצעות המילים, או לחילופין ניתן למצוא בעיצובים שלה את הדוחק והלחץ בהם היא מבקשת לדון. מתן ביטוי ללחצים ולחולשות באמצעות כיווצים עצומים בבד עצמו, או גיזרה שחונקת ומקשה על הנשימה, גורמים לי לזהות שם את התקפי החרדה הפרטיים שלי.

מיכל צ'סני/ חפצים מדברים.

אני רוצה רגע להתעכב על הקטלוג שמלווה את התערוכה, שכן כאן דווקא בעבודתה של מיכל הוא מתגלה כשירות רע לתלמידים. מיכל עוסקת בזכרון וזהות בתקופת השואה, היא מעצבת שמלות בגיזרה פשוטה, משהו שאפשר היה לחשוב שהיא קטפה אצל נעמה בצלאל, ובכל שמלה היא משלבת פריט שנטמע בתוך השמלה הלבנה, הטהורה הפשוטה, הפריט מצהיב בתוכה ויוצר כתם של חלודה, יושן,צהבהבות, ריקבון, עדות לזכרון שלא ימחה. את הפרטים הקטנים כל כך חשובים בעיצוב שלה, אי אפשר היה לראות בקטלוג, אבל אפשר היה להתפעל מהם בתצוגה עצמה.


רותם קשני/ כח.


על מאפיינים של דיקטטור. רותם יצרה מערכות לבוש שחורות, דרמטיות, שחונקות את מי שלובש אותן, כך שלא יוכל לנוע בחופשיות. הבגד כובל אותנו בצבעו, בחומרים ממנו הוא עשוי ובאביזרי המתכת המשמשים גם כסוג של אזיקים. משהו בין קואזימודו ובין אני צבר, אל תתקרבו אלי.


סיון ושדי/ מעטפת בין יחסים.


סיון חוקרת חוקיות בעלת אופי מתמטי. בבגדים נוצרים דפוסים שחוזירם על עצמם שוב ושוב, תוך קיפולים חוזרים ונשנים. האופציה הזאת יוצרת נקודת מבט מענינת על מה שאנחנו מגדירים כבגד, על האפשרות ליצור עולם מסודר, מתמטי, כמעט מד"ב, של צורות. הבגדים עשויים באיכות גבווה, התפירה והעיצוב איכותיים ולכן מאפשרים לדוגמא לפרוץ החוצה ביתר שאת.

אולגה רוטשטיין/ חלומות.


שילוב של בדים סינטטים וכותנה מבקשים להעניק תחושה של חלום. סדרה של שלוש תלבושות, האחת נדמית כמו יצאה מתוך המזרון עצמו בעיבוד של שכבות על גבי שכבות של בד סינטטי שעובד על ידי המעצבת ביד. בגד נוסף מעין שמלה ששיוצרת תחושה של ענן, של הליכה בתוך ענן. בגד נוסף שנע על התפר שבין חלום למציאות כשהגוף חצוי לשניים על ידי מחיצה של ענני פרו-פרו. עיצוב וביצוע מקסימים בעיני.

חן חנה רוזנשטט/ בין דוגמא לדגם.


חן ציירה על הבדי נייר לבנים, ביד. שירבטה דוגמאות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, כשאר כל חתיכה עודפת בעיצוב הבגד, נשארת תלויה כמו זנבות קטנטנים.  לי זה קצת מזכיר את הפעילות שבה נהגתי לשעשע את עצמי כשהייתי תלמידה, ציורי ציורים שחזרו על עצמם שוב ושוב, לאורך כל שנות לימודי. פרחים, ספירלות וצורות גיאומטריות. 


לסיכום, קשה להימנע מהשוואות לתצוגת האופנה שמקיימים בשנקר מדי שנה, אבל אולי אין צורך בזה, כי היומרות של לימודי העיצוב בסמינר כנראה מכוונות למטרות אחרות לחלוטין.



2 תגובות:

The Fashion Kitty אמר/ה...

אני נוטה להסכים איתך שהתצוגה המבוססת על הבגד הפלסטיני הייתה הכי מעניינת. אבל בכלל, רוב המציגים הציגו משהו מעניין.... לא סתם תמונות שחיפפתיע בעין לעת בוקר, אלה כאלה שדרשו ממש עיון מעמיק.

נילי אמר/ה...

צודקת, בדיעבד אחרי צפיה בתערוכה של שנקר, יכול להיות שמסתמן יתרון קל לסמינר.