אז מה הקונספט

-אז מה הקונספט?

-על מה העבודה?

-מה את רוצה להגיד בעצם?

-בדקת מה קרה ב-1968?

אולי תראייני אותם? תכתבי עליהם? יש לך בכלל רעיון?

אלו השאלות שאני זוכרת, שהטרידו את מנוחתי בתחילת הדרך, כי לרובן לא היתה לי תשובה.

היה נושא, הוא היה פשוט מצד אחד, ומאידך אמר הרבה, אבל רק לי, ואולי גם לי הוא לא אמר כלום, אולי גם אני סתם זרקתי משהו לאוויר.

אני אצלם א/נשים שנולדו בשנת 1968, היא שנת הלידה שלי.

טוב, אבל למה זה טוב בעצם? מה הקונספט? אבל חשבתי שכרגע עניתי!

אהה, לא, זה לא קונספט, זו כותרת, זה רעיון מאוד כללי. מה את רוצה להגיד?

מוחי נאנק ונאנח, ומרגיש כאילו אינו יודע ולא כלום, על אמנות, על דברים שאומרים משהו, על החיים, אני עולה חדשה, מחבל התענכים, שם דוברים כנענית, שם אין מילים כמו קונספט. מה זה בכלל קונספט?

הקמטים שיש לנו על הפנים, מתחת לעיניים, מעל השפתיים, בין הגבות. הכתמים, האור בעינים, הוא עדיין שם? הוא זורח? הוא קצת ויתר? השיבה שזורקת בשיערנו, השיער שנפרד מראשנו.

זה לא מספיק? לא. זה גם אולי בכלל לא מעניין.

אולי אני אכתוב מילה על קטי, שנולדה שבועיים אחרי, במרוקו, ועלתה לארץ בגיל שנה וחצי, והיתה חברתי הקרובה, והיא עדיין, שנפטרה שבועיים אחרי יום הולדתה ה-43? זה מסביר משהו? האם היא המוטיביציה, האם זה תירוץ? אני עושה בה שימוש? אני מוכרת את החברות שלנו? איזו משמעות יש לגיל שלנו, לשנת הלידה שלנו?

ובין לבין אני מצלמת, קצת חברים, קצת אנשים זרים, קצת מדברת איתם, מנסה להבין, אם זה כל כך פשוט, אז מה כאן לא ברור? איפה הקונספט לעזאזל? ולמה בכלל בחרתי לעשות את זה?!

אז קודם צלמתי אותם בביתם, בסביבה הטבעית שלהם, אחר כך הלכתי לצלם אותם בחוץ, כדי שלא אצטרך "לריב-עם-האור", ואז הבנתי שבעצם - סטודיו, אני רוצה לצלם אותם בסטודיו. הבית שלהם לא מעניין אותי, וה-בחוץ עושה לי רעש.

אני רוצה את זה גרמני-חד-סכין-בתנאי-מעבדה-טיפולוגי, את מה שיש לי להגיד אני אמצא להם בעיניים.

אל הסטודיו.

אחד, אחד, הם באים, פתאום ה"זרים" יוצאים החוצה, ואני חוזרת פנימה לחברי הקרובים, כאלו שחברים שלי עכשיו, וכאלו שהיו חברים שלי פעם-פעם, פתאום זה הופך להיות הענין. אני רואה את עצמי דרכם. אני מארגנת לי פגישת מחזור, אני משתפת ואני מקשיבה.

בת שחר, מרץ, 1968

כן, המילה אני חוזרת כאן פעמים רבות, כי העבודה הזאת היא עלי, היא ספירת המלאי הפרטית שלי, דרך אנשים אחרים, באמצעות הדרכים שלא בחרתי ללכת בהן, האפשרויות שעמדו בפני שלא לקחתי, החלומות שחיכו לי במגירה 20 שנה, והאנשים, שכל כך שמחתי לפגוש, לדבר איתם, גם אלו שאני פוגשת כל הזמן (כי יצרתי לעצמי סיטואציה חדשה כזו שאני מביימת, כזו שאני קצת שולטת בה),  וגם אלו שלא פגשתי מזמן, שהצחיקו אותי וריגשו אותי.

אז אני חושבת שזה הקונספט, המקום הזה שכל כך מעורר אותי ומפרה אותי ומאיר בי תכונות ומעורר בי שמחות, המפגש עם אנשים.

ואם זה לא הקונספט, אז אני נכנעת!

וכמו תמיד אני מתחילה את הסיפור מהאמצע, אז הנה קצת הקדמה, לפני מספר חודשים התפניתי להגשים חלום ישן והתחלתי ללמוד צילום. עם סיום הקורס השני השפה הצילומית, אני משתתפת בתערוכת הגמר עם חבורה נהדרת שהיה לי העונג לבלות איתם אחת לשבוע ובליווי של שגיא שועלי ודיוי בראל המורים הכה סובלניים, מוכשרים ומצחיקים שאחראים על כל הדבר הזה שנקרא צילום בעם.

עדיף כשלון מפואר- מחלומות במגירה.