הגיגים על כסף - של אחרים

"זה כבר כמה ימים, שבצוותא תלויה מודעה בלויה..." טוב לא בדיוק, זה כבר כמה ימים שבמסגרת העבודה שלי אני עורכת סמי-מחקר לצורך בניית מאגר של תורמים פוטנציאליים. לשם כך הצטיידתי בגיליון דה מרקר שיצא ב-2010, ובו רשימה של 500 המיליונרים המובילים בישראל. הון לשמשון.

אני לומדת מזה הרבה מאוד, כמו למשל שהם אוהבים לנוע בלהקות, יש שכונות שלמות בתל-אביב, שלא לומר בנינים שלמים שמאוכלסים במיליונרים, יש ישובים שלמים, שרובם ככולם ידועים לציבור, ששם גרים בית ליד בית, בעל ההון ההוא ובעלת הנכסים ההיא. רק להדפיס פליירים ולחלק בתיבות הדואר.

חוץ מזה אני נחשפת להמון טלנובלות קטנות, לא ספרדיות, ולא של הוט, אלא אמיתיות, כאלו של החיים, מריבות משפחתיות על כסף, הרבה כסף והרבה מריבות. שני אחים שניהלו תקשורת בלי מילים, עברו לתקשר באמצעות עורכי דין, הגיס שהצטרף למשפחה שהופך את הקערה על פיה ומאידך יש את אלו, שאפילו גירושים לא הפרידו ביניהם. 

מסתבר שהם מחולקים לקבוצות: מיליונרים, כמעט מיליארדים, מיליארדים וסתם שכירים שנורא התעשרו. הסכומים כל כך מופרכים שלגבי כולם אותו דבר, ככה זה אצלנו באלפיון התחתון. כל הסינים צהובים.

הם קונים לעצמם איים, יאכטות, מפקיעים קרקעות, וחומסים עוד ועוד, אני מניחה שכל מילת תיאור שאכתוב על זה תתייג אותי כקנאית, יכול להיות. קשה שלא לקנא במי שכל העולם הוא באמת הקונכיה שלו, קשה שלא לקנא במי שהוא מעל לחוק, במי שיכול לקנות שטויות, בית מפואר, ברז מזהב ואוטו שנוסע מהר, מהר, רצוי בצבע אדום, אבל עם כל זאת מנקודת המבט העניה שלי, יש בזה משהו חזירי, כי נדמה, או בעצם ניכר, שהמרעיבו משביעו ומשביעו מרעיבו- להכפיל את הונך מ-50 מיליון ש"ח ל-100 מיליון ש"ח, זה מוזר. לכל הפחות, כי מה בעצם יוצא לך מזה? 

ויש את הענין שלשמו אני עושה את כל זה, לפנות אליהם לקבלת תרומות, אני צריכה אותם, המטרות החשובות שלשמן אני עושה את זה, צריכות אותן. וזה לגמרי אבסורד. ברור שרוב האנשים שם היו יכולים למחות עוולות חברתיות במחי יד, או במחי צ'ק, אבל זה מאבק שמתנהל לאט לאט, עם מעט מאוד תקווה.

על רקע כל זה לקרוא את התבטאותיו של נוחי דנקנר, עושה להרגיש קצת לא נעים. אני יכולה לנסות להתחמק משימוש במטבע הלשון המשעשע הון ושלטון, חרוז שמצניע רעה חולה בחברה הישראלית, אבל לא הצלחתי. גם בתוך הקליקה הזאת, יש שלטון ושלטון, הם כמעט משפחה אחת גדולה, סגורה בתוך עצמה, אליטיסטית, שכמו בכל משפחה מייצרים הרבה רגש, וכל שנותר לך הוא להתבונן בהם מהצד. נדהם ונבוך, ותוהה למה, לעזאזל, לא קניתי את הספינה ההיא שהציעו לי פעם ברחוב ההסתדרות, בקרית ים. לא באמת.

ועוד משהו, יש משהו בקריאה על האנשים האלו, שעושה לך חשק לפרוץ, אולי לא לנסות לבצע עיסקת נפט עצומה, אבל בטח שלנסות להיות יותר אדון לעצמך, ופחות שכיר אצל אחרים. זה יתן לי משהו לחלום עליו בשנים הקרובות.

נ.ב. 

אין שם אף זוכה בפיס. אלא אם כן מחשיבים חתונה עם עפרה שטראוס כזכיה בפיס.