nili maman photography

יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

פוטותרפיה

לעתים קרובות אני נוטה לקפוץ לבריכה, בלי לבדוק אם יש בה מים. אני קודם אומרת כן, ואחר כך, תוך כדי, מנסה לברר לאן הכנסתי את עצמי. שעלתה שוב ושוב ההודעה בפורום אופנה מלאה, על פוטותרפיה, היה לי ברור שאני רוצה לעשות את זה.
אני גרועה בלהצטלם, אני נבוכה, מחייכת חיוכים מאולצים ומרבה לעשות פרצופים, אם כל זה לא קורה, זה בגלל שהייתי שתויה מדי, בחתונות כד', אפשר לנחש שגם זה לא ממש עושה עמי חסד.


חשבתי שסשן פרטי עם צלם, יארגן לי בוק מפואר של עשרות צילומים מחמיאים, little did i know 
גיל הדני הוא צלם ותיק, עוד מימי העיתון חדשות, הבועט, שפעל בשנות ה-80-90. הוא לא למד פוטותרפיה, הוא מבסס את ההתבוננות שלו על הידע והניסיון הרבים שצבר כצלם.
נפגשנו בביתי. לא הכנתי את עצמי לענין. איכשהו חשבתי שיהיה לי זמן, לא התאפרתי ולא התלבשתי בהתאם. המצלמה והשיחה עם הצלם הביכו אותי, מאוד, מאוד. ההתבוננות בצילומים שנוצרו היתה לי קשה, צפו ועלו רגשות לא נעימים, יחד עם סוג של אנליזה שאולי יתה קרובה לאמת, אבל זה לעתים רחוקות נעים לשמוע, או להרגיש. ניסיתי להתבונן בתמונות עוד כמה פעמים, מאז, אבל חווית הצפיה לא הפכה  נעימה או קלה יותר.
רגע אחד של רוך


גיליתי שאין לי חיוך לצילומים, מכירים את זה? ברגע שנשלפת מצלמה, צריך פשוט לחייך אליה, זהו, אז אצלי יש שם פגם גנטי, מילדות. אמרו לי שזה ניתן לתיקון. זו אולי הנקודה החיובית היחידה בחוויה הזאת, ללמוד להתפתח, להצביע על הפגם ולנסות לשחרר את החסימות, למצוא את המקור לחיוך, במבט, בעיניים. 
מומלץ לבעלי לב חזק ולמי שסתם רוצה להעז.

2 תגובות:

ג'וליאנה אמר/ה...

אני מחייכת למצלמה אבל איכשהו כשהחיוך מלאכותי ומאולץ רואים את זה. גם בתמונות רציניות יש יופי.
וצלמים מוכשרים באמת מצליחים לתפוס את האמת המזוקקת של אותו רגע.
ובשתי התמונות שבחרת לשים יש את המבט החולמני הזה שמזכיר שיש בך גם את הילדה הזאת.
ואולי לא צריך חיוך.
חדשה בבלוג שלך ונהנית מכל רגע

נילי אמר/ה...

שלום שולי, תודה על המילים הנעימות :) אולי באמת לא כל אחד צריך לחייך למצלמה