עם אנרגיות של מוצאי שבת, אלו אנרגיות עייפות, מותשות, מכל הענין הזה של השבוע שעומד בפתח, שאם הוא רע ואם הוא טוב, גם הוא עובר. עם כל המשקעים של השבוע שעבר, שהיה טוב או רע, אבל גם הוא עבר.
יש לו מאפיינים של תחילת שנה, של ראש השנה, של ראש חודש, של תחילת שבוע. בימי ראשון אני עדיין מקפידה לכתוב בסייפא של כל מייל, שיהיה לך שבוע טוב, ביום שני זה כמובן מפסיק, השבוע כבר מתגלגל ואי אפשר לעצור אותו.
אז הדינמיקה הזאת של מוצ"ש גוררת אותנו להחליט החלטות, כאמור, למשל להתחיל בדיאטה, למשל להפסיק לעשן, לא יודעת, אף פעם לא עשנתי, למשל לא לאחר לעבודה השבוע- works like a charm, למשל לא להתקשר יותר לוונקר שעיצבן אותנו ביום רביעי.
אז אם הכל כל כך קל, למה זה כל כך בלתי אפשרי?
חבר סיפר לי שצפה בסרט תיעודי על תעשיית סנדביצים באנגליה, ארוחות כאלו שמספקים למקומות עבודה. מפעל כזה שבו כל הסנדביצים יוצאים בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר, כל עלה של חסה זהה בגודלו ובמשקלו להוא שיצא לפניו, בכל אופן, הוא סיפר שבתחילת השבוע כמות הסנדביצים ה"בריאים" גבוהה, ושלקראת סוף השבוע עולה הדרישה לסנדביצים שמנוניים, שמנים, מנחמים כנראה.
ויש החלטות דביליות שאותן אנחנו מצליחים לקיים, כמו למשל לצום ביום כיפור, כמו למשל להימנע מלהיכנס לרשתות החברתיות, כן עכשיו זה ברבים, כי אני נמנעת גם מחפירה בטוויטר, עברו שבועיים נטולי פייסבוק, ושבוע נטול טוויטר, אני שוקלת להאריך את הניסוי כמו שעושים ההם, למרות שאיש אינו מתעניין, ואיש אינו שואל, חוץ מז. שאמרה שאחזור כבר, אז הפסדתי, כנראה, המון תמונות מנצרת, בטח הפסדתי המון חתונות של אנשים שאני לא מכירה, הפסדתי את הדיון בשאלה האם מ. צריכה להסתפר(צריכה, צריכה), בטח מחכים לי שם כמה נוטיפיקיישנס, ומסרים, על המון סדנאות מחול ותנועה, שלא אלך אליהם.
ואני תקועה, תקועה עם ההחלטות הטיפשיות, אבל הכל כך חשובות שמסרבות להתממש, עם ההחלטה שהכי חשובה לבריאותי-להפסיק לאכול סוכר, עם ההחלטה שאין לי איך להגדיר אותה, לרדת חמישה קילו במשקל, סתם כי אני מנסה כבר שנים, למה? סתם, כדי שעל הצג יהיה כתוב 93 ולא 97, מעולה, בעצם זה יוצא רק ארבעה קילו.
מה זה? מה זה הבאג הזה שיושב לנו במוח ועושה בוט-תקלה-אין-שידורים-שברו-את-הכלים-ולא-משחקים?
לעונה הישר יישמר כפי הנראה מקום בגן-עדן, ויוענק פרס נובל על פיענוח הגן האנושי.
מהערב מפסיקה לאכול סוכר, ומאריכה את אי שהותי בפייסבוק/טוויטר בשבוע נוסף.
*פעם בבלוג הישן שלי, הייתי מעלה יצירות אמנות שקפצו לראשי באותו רגע, על פי התחושה, הזמן והמקום, אז הנה עבודה של אמנית שאני מאוד אוהבת, רייצ'ל וויטריד. העבודה הזאת, מזכירה לי ערימות של קוביות סוכר. וויטריד נוהגת ליצוק חפצים, להציג את הבפנים שלהם. כאן היא פיזרה ערימות של היציקות הלבנות האלו ברחבי המוזיאון, עולם של סוכר לבן, חלום ואימה.
יש לו מאפיינים של תחילת שנה, של ראש השנה, של ראש חודש, של תחילת שבוע. בימי ראשון אני עדיין מקפידה לכתוב בסייפא של כל מייל, שיהיה לך שבוע טוב, ביום שני זה כמובן מפסיק, השבוע כבר מתגלגל ואי אפשר לעצור אותו.
אז הדינמיקה הזאת של מוצ"ש גוררת אותנו להחליט החלטות, כאמור, למשל להתחיל בדיאטה, למשל להפסיק לעשן, לא יודעת, אף פעם לא עשנתי, למשל לא לאחר לעבודה השבוע- works like a charm, למשל לא להתקשר יותר לוונקר שעיצבן אותנו ביום רביעי.
אז אם הכל כל כך קל, למה זה כל כך בלתי אפשרי?
חבר סיפר לי שצפה בסרט תיעודי על תעשיית סנדביצים באנגליה, ארוחות כאלו שמספקים למקומות עבודה. מפעל כזה שבו כל הסנדביצים יוצאים בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר, כל עלה של חסה זהה בגודלו ובמשקלו להוא שיצא לפניו, בכל אופן, הוא סיפר שבתחילת השבוע כמות הסנדביצים ה"בריאים" גבוהה, ושלקראת סוף השבוע עולה הדרישה לסנדביצים שמנוניים, שמנים, מנחמים כנראה.
ויש החלטות דביליות שאותן אנחנו מצליחים לקיים, כמו למשל לצום ביום כיפור, כמו למשל להימנע מלהיכנס לרשתות החברתיות, כן עכשיו זה ברבים, כי אני נמנעת גם מחפירה בטוויטר, עברו שבועיים נטולי פייסבוק, ושבוע נטול טוויטר, אני שוקלת להאריך את הניסוי כמו שעושים ההם, למרות שאיש אינו מתעניין, ואיש אינו שואל, חוץ מז. שאמרה שאחזור כבר, אז הפסדתי, כנראה, המון תמונות מנצרת, בטח הפסדתי המון חתונות של אנשים שאני לא מכירה, הפסדתי את הדיון בשאלה האם מ. צריכה להסתפר(צריכה, צריכה), בטח מחכים לי שם כמה נוטיפיקיישנס, ומסרים, על המון סדנאות מחול ותנועה, שלא אלך אליהם.
ואני תקועה, תקועה עם ההחלטות הטיפשיות, אבל הכל כך חשובות שמסרבות להתממש, עם ההחלטה שהכי חשובה לבריאותי-להפסיק לאכול סוכר, עם ההחלטה שאין לי איך להגדיר אותה, לרדת חמישה קילו במשקל, סתם כי אני מנסה כבר שנים, למה? סתם, כדי שעל הצג יהיה כתוב 93 ולא 97, מעולה, בעצם זה יוצא רק ארבעה קילו.
מה זה? מה זה הבאג הזה שיושב לנו במוח ועושה בוט-תקלה-אין-שידורים-שברו-את-הכלים-ולא-משחקים?
לעונה הישר יישמר כפי הנראה מקום בגן-עדן, ויוענק פרס נובל על פיענוח הגן האנושי.
מהערב מפסיקה לאכול סוכר, ומאריכה את אי שהותי בפייסבוק/טוויטר בשבוע נוסף.
 |
| רייצ'ל וויטריד, טייט גלרי, 2006 |
*פעם בבלוג הישן שלי, הייתי מעלה יצירות אמנות שקפצו לראשי באותו רגע, על פי התחושה, הזמן והמקום, אז הנה עבודה של אמנית שאני מאוד אוהבת, רייצ'ל וויטריד. העבודה הזאת, מזכירה לי ערימות של קוביות סוכר. וויטריד נוהגת ליצוק חפצים, להציג את הבפנים שלהם. כאן היא פיזרה ערימות של היציקות הלבנות האלו ברחבי המוזיאון, עולם של סוכר לבן, חלום ואימה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה