nili maman photography

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

יש לי תולעת בספר - חו"ל, חו"ל, זה פה ממש ממול

פעם כשהייתי אינטליגנטית ופחות מופרעת קשב, או שהייתי ולא ידעתי, למדתי באוניברסיטה, ופעם אחרת התפרנסתי מכתיבת עבודות לסטודנטים. אני כל כך לא מצליחה לדמיין את עצמי היום במצב הזה, של לקרוא מאמרים, להצליב מידע ולנסח עמדה.
לכן קצת היה משונה כשתקף אותי הרצון לכתוב איזו סקירה כזאת על הגיבור הישראלי בספרות העברית שנוסע לחו"ל. אל דאגה, זה לא פרו"ס, לא סמינריון ולא יומן קריאה, סתם איזה צירוף מקרים של שלושה רומנים, שניים מהם קראתי לאחרונה, ושלישי שקראתי פעם, וחזרתי אליו השבוע.
לא יהיו כאן לא מסקנות ולא תיאוריות, סתם שלושה אנשים שנסעו לחו"ל. במקרה או שלא במקרה, שלושתם גברים, שלושתם נסעו ללונדון או אמסטרדם, או גם וגם, הנסיעה כמובן משרתת את העלילה, אחרת כדאי היה שישארו בתל אביב, ברור ששלושתם תל-אביביים, מה חשבתם? באופקים לא נוסעים לחו"ל. זה רחוק נורא מהנתב"ג.
את הגל הזה עורר ספרה של רוני גלבפיש (שאני גם חברה שלה בפייסבוק, איזה עולם חדש של אפשרויות פותח המדיום הזה, הקורא משתעשע עם סופריו) סיפור קטן ומלוכלך. שם נוסע הגיבור ללונדון ואחר-כך לאמסטרדם, מייד עם סיום לימודיו באוניברסיטה (אל דאגה לא יהיו ספוליירים).
אותי בעיקר עניינה החוויה שלו בחו"ל, כלומר איך הם חווים את החוצה-של-הארץ. איתן פאליק מסכם את לונדון כך: "בקיץ ההוא סיחררה אותי לונדון כמו אישה פתיינית והפכפכה." וזה לא רע בסך הכל.
באמסטרדם "אחרי השהות בביתם של רון ומיכל נהניתי להיות שוב לבד. היו לי מעט תכניות: לחפש את נעמי, לשוטט קצת על האופניים בעיר ומסביב לה, להתענג על צ'יפס במיונז. כשהגעתי לכיכר התנודדתי עדיין משיכרון החופש ומחרדת הבדידות". אפשר לסכם, שוב בלי לקלקל, שהייתה לאיתן נסיעה טובה לחו"ל.
הגיבור השלישי שנוסע לחו"ל במצוות בוראו, הוא גיבור ספרו של ניר ברעם ספרי לי סיפור אהבה סגול. לצערי הספר לא אצלי, אבל אני זוכרת במעומעם, שזו נסיעה שנגמרה בסוג של מפח נפש. אין לי ציטוט לאשש את דברי, תצטרכו לסמוך עלי, בכל מקרה ט.ל.ח וכד'.
אבל הגיבור שיגרום לכל אחד לרצות להפקיד את דרכונו במשטרה ולעולם לא לצאת את גבולות הארץ, הוא ללא ספק מאיר, גיבור ספרו המעולה, גם אם ההופך קרביים של יעקב שבתאי סוף דבר.
יעקב שבתאי בתמונתו המפורסמת שעיטרה את הפוסטר של תנועת התחיה
מאיר הולך מדחי אל דחי, ותאמינו לי שהוא מתחיל בדחי ממש ממש מבאס, כך נפתח הספר: "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, תקף את מאיר פחד-המוות, וזאת אחרי שהכיר בכך שהמוות הוא חלק ממשי מחייו, שכבר עבר את שיאם והם מתנהלים עכשיו במדרון...וניתן לתחום אותו בלי קושי ולמדוד אותו במידות החיים היומיומיים, כגון בכמה זוגות נעליים שעוד יקנה או בכמה פעמים עוד ילך לקולנוע..."
You get the picture
הערת שוליים, את הספר הזה קראתי לראשונה בגיל 28, ועכשיו כשאני בת 42, אתם יכולים לדמיין כמה משקל היה למשפט הפתיחה של הספר.
אז איפה היינו? מאיר נוסע לחו"ל, עוזב את אהובתו, תל-אביב, לעבר אמסטרדם ולונדון, ייאמר לזכותו שהוא היה הראשון שנסע לשם (הספר יצא לאור ב-1980), לכן מגיע לו איזה פרס על מקוריות.
רציתי למצוא פנינים שיתארו את חופשתו האיומה בחו"ל וככה זה מתחיל:
"מאיר נעמד בתור האמצעי, שנראה לו קטן יותר, ברוח קודרת ובפנים מאובנות מייאוש. ברגע שנכנס לכאן ידע שטעה טעות מרה, גורלית, בכך שלא הזמין חדר בלישכת התיירות בנמל התעופה, ושכל ביקורו באמסטרדם, ואולי גם בלונדון, נידון לכישלון".
לאורך שלושה ימים, שלושה ימים בסך הכל, טווה שם שבתאי מסע אימים, שגורם לקורא לרצות לעלות על מטוס להגיע לאמסטרדם, לתפוס את מאיר בגרון ולנער אותו עד אימה, ומאידך לתהות אם התייר הנואש הבודד הזה לא קיים קצת גם בנו.
אני יכולה להרגיע אתכם שבלונדון המצב מחמיר. לונדון אהובתנו הניצחית פשוט סותמת את הגולל על מאיר התייר.
ועוד הערה שלא קשורה לחו"ל, אלא דווקא לתל-אביב, העיר שמתוארת כל כך יפה מבעד לעיניו של יעקב שבתאי, תל-אביב של סוף שנות השבעים, שנדמה כאילו אין לה שום קשר לתל-אביב של היום:
"הרחובות שבהם צעד היו קרים ועזובים, ולמעלה, לא גבוה מדי, השתרעו שמיים נקיים מענן וחשוכים, וכשהגיע לפינת בוגרשוב קינג ג'ורג' נעמד רגע והיסס אם לא לפנות וללכת עד לים, קול סאונו הכבד הגיע עד לכאן.."
ים, שאון של ים סוער, בקצה של רחוב בוגרשוב, פינת קינג ג'ורג', לא מצליחה אפילו לדמיין את זה.
שתהיה לכם נסיעה טובה וחופשה נעימה, בקרוב אצלי.

* לאלו שלא יוכלו לנסוע בקרוב, קבלו א-ליטל-טריט, תקלידו שם של איזו עיר ותראו מה קורה

אין תגובות: