לפעמים הדיאלוג שאנחנו מנהלים עם מישהו, הוא המונולוג שלנו עם עצמנו. כנראה שזה ככה לרוב, לעתים זה פשוט נורא בולט. בפגישה מקרית עם איזה בחור בניסיון להסביר את מי שאני, את מה שאני, את השקפת עולמי, מצאתי את עצמי מציגה את משנתי הפמיניסטית, ובעצם תוך כדי מזהה את הפער העצום שבין הפמיניזם הכמעט קיצוני שלי ובין דימוי הגוף האישי-פרטי שלי, של נילי בעיני עצמה.
פתאום הבנתי שאת מה שאני עושה לעצמי, לא הייתי מסכימה שאף אישה בעולם תעשה לעצמה, שאת השיפוט הקשה, חסר הרחמים והחמלה, לא הייתי מקבלת מאף אחד, לא מגבר ולא מאישה.
את חוסר הקבלה לפגמים שבגוף, כמו שומן או שיער עודף במקומות שבהם לאלוהים לא אכפת, אבל לפלייבוי זה ממש לא מתאים, את השנאה לכל פצעון, ונובע מכך את השנאה לעצמי, לא הייתי יכולה להכיל או להיות סובלנית כלפי מנהג שכזה בשום פנים ואופן, בשום תסריט.
איך פותרים את הפער הזה, ואיך אני מתגברת על המכשולים הרבים שאני שמה לעצמי, בדרך ל*שלום-הפנימי-שלי*?
בצירוף מקרים עלה לאחרונה קמפיין חדש של דאב ובו מאייר קלסתרונים יושב ומאייר נשים על פי תיאורן את עצמן ואחר כך הוא מצייר אותן שוב, הפעם על פי תיאור של גורם אחר, אולי סוג של תיאור יותר אוביקטיבי. הקמפיינים של דאב, כמו גם המדיניות של החברה מאוד בעייתיים ומעוררים בי לא פעם הרבה התנגדות וביקורת, אבל הסרטון הזה שערוך בצורה רגישה (בוודאי מגמתית, אבל בואו נשוט עם הזרם) מצליח להבהיר את הנקודה בצורה מאוד חדה, אפקטיבית ונוגעת ללב. אז בעצם זה גורם לי להרגיש, שוב, לא מיוחדת עם ה"ענין" הזה שלי, כי אחוז הנשים המערביות שתופסות את עצמן כמרובות פגמים, כלא-יפות, גבוה בצורה שערורייתית.
ויש פער נוסף בתוכי, הפער שבין מהלכים חיצוניים שכבר עשיתי ובין השריטות העמוקות שקיימות בנפשי. אם פעם, נניח לפני עשר שנים, הייתי נבוכה וחסרת בטחון בנוגע לגופי השמן, ולא הייתה לי שום אפשרות לקבל אותו-אותי, כמו שהוא, כמו שאני, מה שבא לידי ביטוי באופן שבו עמדתי, זזתי, דברתי, בקיצור בשפת הגוף שלי, אז שם דווקא עשיתי שינוי עצום, לא רק שינוי חלש כזה, צנוע, שרק אני יודעת עליו, אלא שינוי בולט שגם הסביבה הקרובה שמה לב אליו, שינוי בבגדים שאני לובשת, מללבוש שמלות, דרך לחשוף את רגלי ועד ללכת לים, ועד לעובדה הפשוטה שאני יודעת שזו אני, ושמי שלא נוח לו שלא יסתכל, שלא יפנה אלי, שלא יספור אותי, אני כאן, בכל זאת.
ואז עבר המון המון זמן, כי בכלל לא ידעתי איך להמשיך את המחשבות האלו, ובדרך פגשתי אישה שאני מאוד מחבבת שאמרה עלי דברים טובים ממרחק של זמן, מה שמכונה מחמאות, ואני השתדלתי לתת לזה להיםפג בתוכי, והמשכתי לי ככה, קצת לחשוב על עצמי דברים לא נחמדים, וקצת עוד להתבאס, ובדרך גם קראתי את זה
ואז בוקר אחד קמתי ככה
וזה הסוף של איזה פרק בחיים שלי, וזו הקלה גדולה, זה לא מחק את זה לגמרי, אבל זה הקטין משהו לגודל של עקיצת יתוש. בהמשך נראה את נילי (שמדברת על עצמה בגוף שלישי) פותרת שריטות אחרות, ישנות.
פתאום הבנתי שאת מה שאני עושה לעצמי, לא הייתי מסכימה שאף אישה בעולם תעשה לעצמה, שאת השיפוט הקשה, חסר הרחמים והחמלה, לא הייתי מקבלת מאף אחד, לא מגבר ולא מאישה.
את חוסר הקבלה לפגמים שבגוף, כמו שומן או שיער עודף במקומות שבהם לאלוהים לא אכפת, אבל לפלייבוי זה ממש לא מתאים, את השנאה לכל פצעון, ונובע מכך את השנאה לעצמי, לא הייתי יכולה להכיל או להיות סובלנית כלפי מנהג שכזה בשום פנים ואופן, בשום תסריט.
איך פותרים את הפער הזה, ואיך אני מתגברת על המכשולים הרבים שאני שמה לעצמי, בדרך ל*שלום-הפנימי-שלי*?
בצירוף מקרים עלה לאחרונה קמפיין חדש של דאב ובו מאייר קלסתרונים יושב ומאייר נשים על פי תיאורן את עצמן ואחר כך הוא מצייר אותן שוב, הפעם על פי תיאור של גורם אחר, אולי סוג של תיאור יותר אוביקטיבי. הקמפיינים של דאב, כמו גם המדיניות של החברה מאוד בעייתיים ומעוררים בי לא פעם הרבה התנגדות וביקורת, אבל הסרטון הזה שערוך בצורה רגישה (בוודאי מגמתית, אבל בואו נשוט עם הזרם) מצליח להבהיר את הנקודה בצורה מאוד חדה, אפקטיבית ונוגעת ללב. אז בעצם זה גורם לי להרגיש, שוב, לא מיוחדת עם ה"ענין" הזה שלי, כי אחוז הנשים המערביות שתופסות את עצמן כמרובות פגמים, כלא-יפות, גבוה בצורה שערורייתית.
ויש פער נוסף בתוכי, הפער שבין מהלכים חיצוניים שכבר עשיתי ובין השריטות העמוקות שקיימות בנפשי. אם פעם, נניח לפני עשר שנים, הייתי נבוכה וחסרת בטחון בנוגע לגופי השמן, ולא הייתה לי שום אפשרות לקבל אותו-אותי, כמו שהוא, כמו שאני, מה שבא לידי ביטוי באופן שבו עמדתי, זזתי, דברתי, בקיצור בשפת הגוף שלי, אז שם דווקא עשיתי שינוי עצום, לא רק שינוי חלש כזה, צנוע, שרק אני יודעת עליו, אלא שינוי בולט שגם הסביבה הקרובה שמה לב אליו, שינוי בבגדים שאני לובשת, מללבוש שמלות, דרך לחשוף את רגלי ועד ללכת לים, ועד לעובדה הפשוטה שאני יודעת שזו אני, ושמי שלא נוח לו שלא יסתכל, שלא יפנה אלי, שלא יספור אותי, אני כאן, בכל זאת.
ואז עבר המון המון זמן, כי בכלל לא ידעתי איך להמשיך את המחשבות האלו, ובדרך פגשתי אישה שאני מאוד מחבבת שאמרה עלי דברים טובים ממרחק של זמן, מה שמכונה מחמאות, ואני השתדלתי לתת לזה להיםפג בתוכי, והמשכתי לי ככה, קצת לחשוב על עצמי דברים לא נחמדים, וקצת עוד להתבאס, ובדרך גם קראתי את זה
ואז בוקר אחד קמתי ככה
וזה הסוף של איזה פרק בחיים שלי, וזו הקלה גדולה, זה לא מחק את זה לגמרי, אבל זה הקטין משהו לגודל של עקיצת יתוש. בהמשך נראה את נילי (שמדברת על עצמה בגוף שלישי) פותרת שריטות אחרות, ישנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה