nili maman photography

יום רביעי, 18 בינואר 2012

יום ראשון דכאון - יום שני נצחון


יום ראשון. מתאוששת משבת, שנשאה עימה קצת עצב והרבה מחשבות, כמו תמיד.
מנסה לשכנע את עצמי שלא להכנע לבלוז-יום-ראשון, ומתלבטת מה אעשה בשעות אחה"צ, האפשרות הראשונה היתה סולידית, ללכת לתקן את משקפי הראיה שלי, השניה חשובה הרבה יותר ומעיקה נורא, לעשות סדר במסמכים ובדוחות שאני מתחמקת תדיר מהגשתם. בינתיים במקביל אלוהים מכין לי לו"ז משלו. בבוקר פינו את מאהל התקווה, למרות ההפגנות והניסיונות למנוע את הפינוי שהיה כמו תמיד,אלים, מופרז, משולל כל הגיון. בפייסבוק מתחילות לרוץ הודעות על הפגנת זעם שתתקיים מול העיריה בארבע אחה"צ.
אני עובדת עד שש, מפרסמת סטטוס: אגיע בשש וחצי, מקווה שצדק יעשה עד אז. נותנת לו ארכה עד שמונה בערב. ברבע לשש עדיין מתלבטת אם להגיע להפגנה, שחלק מדווחים שהיא התפזרה וחלק קוראים לאנשים להגיע, אולי בכל זאת איזה סיבוב בסנטר, ככה לתת איזו סוכריה לתודעה?
ההפגנה מנצחת.
אלא שהפעם אני אומרת לעצמי, שאני אלך על תקן צלמת, לא מתערבבת ולא מתרגזת. נקודה ראשונה אבן גבירול פינת בלוך, נקודה שניה העיריה, נקודה שלישית מגרש החניה של העיריה, ה"מאחורה", שם מסתבר שכבר יש עצורים.
שומרת על תפקידי כצופה, ואז נשמעות קריאות: "בואו נחסום את הניידת". אני מצטרפת לקריאה ומגלה, שיצאתי קצת טיפשה, אני לבד מול הניידת. מיד מגיע שוטר, ודוחף אותי, בחוזקה, לא מסיט, ולא הודף, פשוט דוחף. אני מגנה על עצמי בתקיפות, ובעיקר מנסה להגן על המצלמה היקרה ללבי, שתלויה לי על הצוואר.
מכאן הבילבול והלחץ מקשים עלי לזכור בדיוק את מהלך הענינים, רק תמונות הסטילס והוידאו, שאראה אחר כך יבהירו לי, בדיעבד, כמה  אלימות מפעילה המשטרה. שלושה שוטרים גוהרים מעלי, כי אני כבר על הרצפה. דואגת  בעיקר להגן של המצלמה, אחרי שלוש דקות אני בחדר האופניים של העיריה, עם עצורים נוספים, אחת מהן חברת מועצת העיר תל אביב, לשעבר ואחרת מי שניסתה להגן עלי, ועל כך נעצרה גם היא.
מכאן מתחיל לילה ארוך מאוד שיסתיים רק בצהריים המאוחרים ביום שאחרי. אנחנו מובלים, באזיקים, לתחנת המשטרה בראול ולנברג, מוחזקים שם כמה שעות, במהלכן הלחץ שלי והמתח שבו אני שרויה גורמים לי להיות מאוד, מאוד מבוהלת, חסרת מנוחה והפה עובד שעות נוספות. כולם מסביב משתחררים הביתה, אבל אני מעוכבת לחקירה, כי אני מואשמת בתקיפת שוטר.
השהייה בתחנת המשטרה דומה לביקור בסט של סרט, הודי, מרובה תקציב, אחרת אין הסבר אחר לאבטלה הסמויה השוררת במקום. השוטרים זזים ברביעיות, הם ממלאים את תפקידם בשלשות, או בזוגות (כדאי לחשוב על הכנסת מועדון ברידג' למשטרה, הם כבר ערוכים בקבוצות) כדי לקחת ממני הטבעת אצבעות מלווים אותי שלושה (!) שוטרים, מדובר בעליה במעלית לקומה 5 מקומה 1, או להיפך, לא הצלחתי לעקוב. הטפסים הרבים זזים מיד ליד, והבלגן עצום:
-נתתי לך את הטופס?
–כן, כן, הוא כאן.
- רגע, הוא לא כאן,
-אולי שכחת אותו למעלה?
- אני אלך להביא אותו.
וכך הלאה והלאה.מה הפלא שכאשר הגעתי לבית המעצר באבו-כביר גילו שני השוטרים שליוו אותי שכלל לא נערכה לי חקירה. 
באחת וחצי בלילה אנחנו עושים את דרכנו חזרה לתחנה בראול ולנברג. התחנה ריקה, כל הרביעיות, השלישיות והזוגות נעלמו. מתקיימת חקירה. 
-האם ידעת שזו הפגנה בלתי חוקית?
- אינני נוהגת לשאול האם ההפגנה חוקית, אני בודקת מה סיבותיה ואם היא מוצדקת.
-למה תקפת את השוטר?
-לא תקפתי, הגנתי על עצמי מפניו.
-האם שמעת שהשוטרים הודיע אל אי חוקיותה של ההפגנה ועל פיזורה?
-השוטרים לא הודיעו על זה לא בכריזה ולא בלחש.
בסוף החקירה אני מגלה, שתיק החקירה נגדי מחזיק כ-80 עמודים, אני מתמלאת ייסורי מצפון לא על השוטר שטרח להיעלב מהעובדה שהגנתי על עצמי, אלא מביזבוז הדפים המיותר.
התחנה הבאה משטרת דיזינגוף, לבלות שם את הלילה בתא המעצר, שהוא בעצם מסדרון פרוץ לרוחות על הספסל. אני עייפה, תוהה אם אצליח להירדם באור הפלורסנט, לצלילי הרדיו וזמרתו של הכלאי.
והנה מגיע יגאל רמבם, אצלי נרשמת שמחה והקלה, אני לא לבד, ויגאל ישמור עלי.
רגועה שלא אגיע לבד לבית המשפט, מגלה לאכזבתי ולבהלתי שיגאל (לשמחתו הרבה) משתחרר בבוקר. עכשיו הפחד והחששות מתעצמים. יגאל מצייד אותי בטיפים שבעיקר הופכים לי את המעיים, והוא עוד הבטיח שמעצרים זה כייף.
מחכה לאנשי שירות בתי הסוהר (להלן: הקופים), שמעמדם בשרשרת המזון המשטרתית נמוך מאוד. מגיעים שלושה אנשים לקחת אותי, אבל הם לא הצטיידו באישה, לכן מזעיקים שוטרת (הם מבקשים את החדשה שהגיעה, אחד מהם רצה שיסדרו לו איתה שידוך), מגיעה השוטרת הנחמדה מהבוקר, שדווקא עזרה לי באיזה ענין נשי קטן.
מכניסים אותי לניידת, גדולה למדי, והפעם הכבוד רב, יש לי אזיקים על הידיים ועל הרגליים. אני יושבת לבד בתוך תא ברזל, ומולי כמו תמיד כארבעה סוהרים.
מסתבר שלבתי המשפט המפוארים, לכאורה, בשאול המלך יש עיר תחתית נסתרת, שם ממוקמים תאי מעצר, מסדרונות אפלים ואפורים, והרבה קופים (ויסלחו לי הקופים על ההשוואה הפוגעת).
הגעתי לתא המעצר, יש שם שלוש בחורות בהמשך תצטרף עוד אחת, כולן קשורות בדרך זו או אחרת לעברות סמים. התא קטן, מלוכלך ומגעיל באופן כללי, אני נמנעת מלבקר בשירותים, נמנעת מלאכול, כי באמת יש גבול להשפלה. אפילו הגו'קים הקטנים נמנעו מלגעת באוכל.
באישזהו שלב מצאתי את עצמי מלטפת את ראשה של נערה אבודה, ערביה בת 19, רזה ויפה, כמו שרק משתמשות בסמים יכולות להיות, שהיתה חסרת אונים, אם כי אני לא בטוחה מה היה קורה לו הייתי פוגשת אותה באמצע הרחוב בלילה.
הקופים, סליחה הסוהרים, מתנהלים ביניהם בצעקות, מקללים את העצורים, לא ממש ברור למה, עושים רעש איום ובלתי נסבל, הראש מבקש להתפוצץ, ואני שלא ישנתי בלילה, מנסה לגנוב איזה ניקור של חצי דקה, אבל אין אפילו את זה.
בשעה אחת וחצי אני עולה לדיון בהארכת המעצר. מובלת אחר כבוד באזיקים על הידיים ועל הרגליים, במסדרונות המאיימים, לדלת שמובילה לאולם בית המשפט. כל הזמן מנקרות במוחי המחשבות, האם ברק יגיע כמו שהבטיח, האם יגאל יקיים את ההבטחה שלו. אני מרגישה כמו בדרמה אנגלית תקופתית, בתוך יקום מקביל, שחור ומאיים, שאני יכולה להיעלם בו ולהישכח להרבה זמן.

-סוהר, אתה בטוח שיקראו לי למשפט?
- כן, כן בטח.

לכי תסמכי על קוף (סליחה קופים)

ובדיון, אני רואה שהם לא שם, לא ברק ולא יגאל, הלב שלי היה נופל לתחתונים, אבל אני חושבת שהוא כבר נפל לי במדרגות לפני כמה שעות. מקללת את ברק, קוסאמכ הצדק החברתי, אני כאן לבד בלי עורך-דין, אבל בדיוק בדקה הנכונה שניהם מופיעים, שתי דקות ונגמר הסיפור. אני צריכה להפקיד 400 ₪, ויגאל חותם לי על ערבות בסך 3000 ₪. אין צדק ואין חברתי, אני לא מעניינת אף אחד, השופט ראה עשרות אנשים באותו יום, תנו לו ללכת הביתה.
גם בשביל זה אנחנו מפגינים, להחזיר לנו את כבודנו כאזרחים, שלא נהיה נתינים נטולי זהות עם אזיקים על הרגליים, בבואנו להישפט בבית המשפט.
זהו, כמעט הסוף, שעה וחצי של בירוקרטיה, והבנין ההדור מקיא אותי מתוכו אל רחבת המוזיאון.
אין עלי תיק, או ארנק, או כסף, או פלאפון, הכל מופקד אצל חברה חדשה.
כמעט 24 שעות בהם אני בטוחה שהעולם שכח מקיומי, שאיש לא שם לב שנעלמתי, שאיש לא דואג לי, החוויה הזאת לא נעימה לי בכלל. אחרי חצי שעה מגיע אלי הרכוש, איזו הקלה להיות בעלת דברים. כל כך מוזר היה להסתובב כמעט יממה שלמה בלי שום חפץ עלי.
הסלולרי שלי מפוצץ בשיחות שנותרו ללא מענה, המון הודעות טקסט מאנשים חדשים וישנים, גם הפייסבוק בבית קורא לי: נילי, איפה את?
אני מגלה את זה:

וגם את זה:

ועוד איזו תמונה שלי מרוחה על הרצפה, מעלי שלושה שוטרים שנעלבו ממני, בעיתון ישראל היום.
ופתאום חוזרים אלי הכוחות, כן, הייתי צריכה צומי והוא ריפא לי את הצער, אני אמשיך להפגין, ואמשיך להילחם על פניה של המדינה הזאת ועל חייהם וכבודם של אזרחיה.
תודה רבה, לכל מי שחשב ודאג ושאל והתעניין. 

תגובה 1:

Darra אמר/ה...

החופש להפגין ולהביע התנגדות לא-אלימה לשלטון אמור להיות הבסיס שעליו מושתת דמוקרטיה. הסיפור המתואר כאן הוא בושה לישראל, כרגיל.