nili maman photography

יום חמישי, 17 בפברואר 2011

טבע דומם ומדמם

הפקת האופנה המטרידה הזאת עלתה באוקטובר 2010 בווג הפריסאי, הדוגמנית היא רן קריסטל והצלם טרי ריצ'רדסון.

האסוסיאציות שעלו בי למראה התמונות של טרי ריצ'רדסון היו של ציורי טבע דומם, פלמי, מהמאה ה-16, בתוך הז'אנר הזה של טבע דומם, של פרחים ופירות בקערה על השולחן, היה תת ז'אנר, טבע מת, dead nature

רמברנדט, שור שחוט, 1655

לא קשור אבל נזכרתי בזה עבודה של מיכל שמיר, הכל עשוי ממתקים
כל מיני נתחים ענקיים של בשר, תלויים על אנקול, נתחי בשר שניצודו לא מזמן ונשחטו מייד לאחר מכן. גם ריצ'רדסון מכיר את העבודות האלו, זה אלף-בית של אמנות. אלו ציורים עמוסים בסמלים. בציורי הפרחים, למשל, לכל פרח יש משמעות. הטבע חשוף, בוטה, קופץ לצופה לפרצוף, ולא משאיר הרבה מקום לאופטימיות ורודה, זה לא נוף ירוק וקסום, למרות שיש בו חיות וצמחים. הם מציגים אוכל, אבל האוכל הוא סַמָן למוות וריקבון.

הגבול בין האוכל בתפקידו המקורי ובין מעמדו החדש מיטשטש ובעצם די נמתח לכיוון הקיצוני יותר. אוכל מסמל ריקבון יותר מכל דבר אחר.
ריצ'רדסון לוקח את המגמה של העשורים האחרונים צעד אחד קדימה. מול דוגמניות רזות, רזות מדי שמקיאות, וזה במקרה הטוב שבו הן אכלו משהו, ומטיח בפרצופן ערימות של אוכל, מעורר דחייה, לגמרי לא מעורר תיאבון.
חשתי מאוד לא נוח כשצפיתי בצילומים, בקושי שמתי לב מה היא לובשת, ואילו תכשיטים היא עונדת, נדרשתי לצפיה חוזרת ונשנית כדי להתעכב על הפרטים, מה שמשך את תשומת לבי, היו ערימות המזון, שהזכירו לי בעיקר את פחי האשפה באיזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב.
הדוגמנית גם היא מייצגת כאן משהו, היא לא "הדוגמנית היפה", אלא זו שמנסים למכור לנו כדוגמנית למידות גדולות, שכל כך היתה מרוצה מהטייטל החדש שלה, שנאלצה לעשות דיאטה, כי יש גבול לכל תעלול. היא לא סתם אישה יפה, היא ההיא שמסמלת את זה ואת זה.
חיבוק הדוב שהעניקה תעשית האופנה לנשים במידות הגדולות, חונק ומתעתע, ואני אפילו לא בטוחה שיש בו כוונות טובות, לכן דרכו לגיהנום סלולה וצהובה.
על המגמה שהתפתחה בעיתונות העולמית להציג מידות אמיתיות, או אולי מדוייק יותר לומר הטרנד, אפשר היה לומר שזה אולי סוג של מפנה, אבל אותן דוגמניות כמעט אף פעם לא דיגמנו בגדים, אלא הציגו בעיקר פורנו-רך-לסבו-שיקי, לא יודעת* אם זה בגלל שאף סטייליסט לא הצליח למצוא להן בגדים, או שבגלל שנשים שמנות מייד מקושרות עם מין (עדיף קינקי, ניסיתם פעם לכתוב את הצירוף סקס ושמנות בנט? אזהרת יקום קורס).
*שאלה טריוויאלית, ברור לכם מה התשובה הנכונה, נכון?!
אחר כך קריסטל כבר נאלצה לרדת במשקל, אחריה העלו את בת' דיטו על הבמה, ושוב מופע קרקסי, לא אופנה ולא מלאה, ולא כבוד לאישה שמנה, ובעצם האישה השמנה היא רק דוגמא, תעשית האופנה שחיה על כספן של נשים, שמוכרת להן חלומות ומושכת להן את השטיח מתחת לרגליים, השכם והערב, לא נותנת כבוד לאישה, לאותה אישה שאת כספה וממונה היא כל כך רוצה. אם כל הנשים היו מבינות את זה ומפנימות את זה' גם אנה וינטור, מעמדן של נשים שמנות, ונשים בכלל היה שונה.
אז חלון ההזדמנויות שנפתח על ידי תעשיית האופנה, נטרק על ידי אותה יד ממש, אפשר לומר בוודאות שהוא נטרק על אצבעותיהן של כל הנשים שמנות בעולם.
נחזור לצילומים.



האוכל לגמרי לא מעורר תיאבון. ציפורניה של הדוגמנית נראים כמו טפרים של חיה. היא לא לועסת אותו, או מתענגת על הטעם, אלא בולעת אותו, או שזה עתה סיימה לבלוע אותו, כלומר יש לומר גמרה לבלוע אותו, כי אם יש הזדמנות לקשור משהו לסקס, אז למה לוותר על זה. הלבוש לא מחמיא, סוודרים של דייגים, מרושלים.
התכשיטים וגם האוכל מזכירים מאוד את הסצינות מתוך הסדרה אודות הנרי השמיני the tudors ראוותנות, דקדנטיות 
טרי ריצ'רדסון אינו צלם אופנה רגיל, "מסורתי", הוא צלם אמנות וככזה יש לו אמירות בוטות הוא אינו מבקש לייפות את המציאות או לעשות הנחה לאובייקטים שהוא מצלם.
mom ריצ'רדסון

כשהתחלתי לכתוב את הרשומה הזאת תכננתי לבקר את הצלם ולנסח את כתב שינאתו נגד נשים, ונשים שמנות ובכלל, ואז כאמור עצרתי את עצמי שניה לפני, כדי ללכת לראות מה עושה הריצ'רדסון הזה.
jackass ריצ'רדסון

העולם שלו קשה, מצחיק והאסתטיקה שבו נמצאת אולי בפרטים מאוד מאוד קטנים. בעיקר יש בצילומים שלו אהבה רבה לשוליים של החיים, היופי בעיני המתבונן.
ריצ'רדסון חותר תחת התעשיה שהזמינה אותו לצלם הפקת אופנה, לדעתי. הוא לועג לחוקים הנוקשים שלה, של "אוכל-מחוץ-לחוק", הוא מתעלם מהדרישה להציג גוף, דקיק, מרוטש בפוטושופ, ובמקומו מציג סוודרים מרושלים, ענקיים, מטשטשים, כאלו שאולי נשים שמנות יעדיפו ללבוש, כדי להסתיר את מיתאר גופן. הוא מפגיש שני עולמות מתנגשים ומנוגדים. למרות שבעצם אין בהפקת האופנה הזאת אישה שמנה, אולי יש בחתרנות שלה הרחבה של הגבולות הנוקשים של עולם האופנה, לעבר קבלת ה"שוליים". 


אין תגובות: