יש לי תולעת בספר - בין האנשים הכחולים

מערכת היחסים הארוכה ביותר בחיי, מתנהלת עם ספרים. כשאינני יכולה לקרוא, כלומר ממש לא מסוגלת - קרה פעם אחת לפני כשלוש שנים- זה סימן שאני שרויה במצוקה קשה. אני קוראת מגיל צעיר בעקביות, לא זוכרת עלילות ודמויות, אבל זוכרת חוויות ותחושות. השילוב הזה עם היותי דעתנית, גורם לי לגבש דעה על ספר על סמך התבוננות ראשונית בעטיפתו, בניגוד גמור לפתגם dont judge a book by it's cover, אני חוטאת בזה לרוב, אבל כמעט תמיד מגלה שצדקתי.

עטיפת הספר

כשקבלתי את הספר בין האנשים הכחולים, שכתב משה בר-חן, היו לי שתי סיבות להניח שהספר לא כל-כך מוצלח, ראשית הצילום שנבחר לעטיפה (בעיני קיטש רדוד), שמו של המחבר (לא מוכר לי). אני יודעת שאלו סיבות רדודות ושטחיות להחריד, אבל אני חושפת כאן ענין אישי, היו סלחניים עמי.

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לעומת זאת, ידעתי שאני אקרא אותו עד הסוף, ויהי מה, כי הוא חשוב. הוא עוסק בנושא שקרוב ללבי, הוא עוסק במשפחתי, בשורשים שלי. בסיפור שלא הצליח להשתלב בנרטיב הציוני, למרות שהיה לו את כל הפוטנציאל להיות כזה. 

הספר מגולל את  סיפור העלאת יהדות מרוקו לישראל, בשנות החמישים. על רקע תיאור חיי הקהילה היהודית במרוקו, הוא נע בין תיאור הווי החיים בערים ובכפרים ובין סיפור העליה, שהיה מבצע סבוך, מורכב ומסוכן, על רקע שינויי השלטון במדינה (הצרפתים העבירו לידי המרוקאים את מוסדות השלטונות שהיו עד אז בניהולם). המבצע ביוזמת הסוכנות היהודית שהוציאה שליחים למרוקו כדי לארגן את העליה, בגלל שנשקפה סכנה לחייהם, על רקע חילופי השלטון, היה צריך להתבצע במהירות, בחופזה, רוב רכושם נותר מאחור. תכנית העלאתם לארץ, נשמרה בסוד גם מפניהם עד לרגעים האחרונים ממש. ראשית העלו את בני הנוער ואחר כך את שאר בני המשפחה.

אבא ואימא חתן כלה, זה לא במרוקו, אבל הם ממרוקו

ניכר שהסופר מכבד ומעריץ את גיבורי ספרו, הוא להוט ונרגש לספק עוד ועוד עובדות ולקשור להם כתרים, אבל כל זה לא מספיק כדי ליצור ספר טוב. סגנון הכתיבה אינו אחיד ואינו מוצלח, העריכה מרושלת, ולעתים נדמה שהסופר פותח סוגריים ושוכח לסגור אותם. הוא מבקש לתפוס הכל, אבל יוצא חסר. הסיפור העיקרי, סיפור העלאת היהודים, סיפורו של אהרון אוחנה, שלקח על עצמו את אירגון המבצע, לשכנע את היהודים לקום וללכת, לדאוג לדרכונים, להובלתם , להלנתם בתקופת הביניים, להסתרתם מפני השלטונות, סיפור מותח ומרתק, מסופר בצורה לאקונית, כמעט משעממת. 

אימא שלי בין חגווי הסלע

מאידך הספר מלמד רבות על חיי היהודים בכפרים ובערים, על ריקמת היחסים השברירית הרגישה, עם הערבים, שהיתה תמיד על סף פיצוץ, שהלכה על ביצים וכיבדה וחשדה באופן הדדי.

ועם כל חסרונותיו, הספר חשוב לקריאה. לי הוא גרם לנהל שיחה עם אבא שלי, ולגלות את מה שידעתי במעורפל (משום מה אני לא אוספת חומרים לעץ הגיניאולגי שלי), שגם הוא עלה באותה עליה ממש. 

הפער בין גדולת המעשים של מי שהובילו את המבצע ובין מגוריהם בארץ בקרית-גת, התנפצות החלום של חיים בארץ המובטחת, אולי הביאו להקמתה של ש"ס, והויכוח על קיומה של אפליה חברתית ב-2011 עדיין פתוח לדעתי, אני מרגישה שמתוך אותו מקום מבקש הסופר להעלות על הכתב את הסיפור, כמעט בדם ליבו. זה מבורך, אבל לא מספיק טוב.