נספחת תרבות - צלילי מדבר

אני מקשיבה כרגע לערב משירי משה וילנסקי עם הסינפונייטה הישראלית באר שבע (כאן עשיתי הפסקה ורצתי, טוב, לא ממש רצתי, ליו-טיוב חברנו הטוב, כדי לחפש את הקטע האמור, אבל לא מצאתי כלום) זה בוודאי מסתדר עם הרקע שסיפקו לנו אתמול בסיור ברמת הנגב, שמצר על תשומת הלב המעטה לפסטיבל, שעושה רושם על פניו, כתיבת אוצרות מקסימה במיוחד.

אני יכולה להתחיל מהסוף: במהלך חג חנוכה יתקיים בנגב פסטיבל צלילי מדבר, פסטיבל שמבקש לכנס יצירה ישראלית, אבל לא זו שאנחנו מכירים מהאזנה לגלגלצ או לרשת ג', אלא יצירה ישראלית קלאסית, גאז'ית ובעיקר חפירות וחקירות אחר יוצרים שנזנחו, חלקם שלא בצדק, והעלאת יצירתם על נס, כדי שתישמר לדורות הבאים ותיצור כאן מסורת ובסיס למה שהיה, באופן אבסורדי, למה שעכשיו ולמה שיהיה. ולצידם מתן במה ליוצרים צעירים, מונח שנעשה בו שימוש עד לזרא, אבל תמיד בעצם טומן בחובו הפתעות, יצירה רעננה, אופטימית, שרואה את העולם באור חדש. 

תזמורת כלי הפריטה הישראלית

זהו, עכשיו אפשר לדבר על דברים אחרים, כמו הנגב, מצפה רמון, דרום הארץ לעומת המרכז, הפריפריה והכרך הגדול, איך סופרים תושבים בנגב, בארץ בכלל, ומה לעזאזל כולם רוצים מתל-אביב?!

(אז יש לי מה להגיד על כל זה? לא יודעת, תיכף נראה)

קצת מספרים לחובבי הז'אנר, הנגב מחזיק 22% משטח מדינת ישראל, שזה במספרים 4,300,000 דונם. מספר התושבים הוא 5,500. תעשו חשבון כמה בנינים בעיר הגדולה מאכלסים את המספר הזה, מעט מאוד. עכשיו יש בעיה אחת קטנה עם הנתון הזה, שאת הערבים סופרים בנפרד, ובערך, הם נוכחים נפקדים, כלומר שמוליק ריפמן ראש המועצה המקומית רמת הנגב, ידע להגיד שיש בערך אותו מספר בדואים, ככה, בערך. אני מבינה מההתנהלות שהמועצה דואגת גם להם, אבל זה נראה מעט מאוד ובפיגור רציני לעומת פרק הזמן הארוך מאוד שהם תושבי המקום. קבוצה שלישית שנספרת בנפרד היא תושבי מצפה-רמון, שאמנם נמצא באותו חבל ארץ, אבל שייכים למועצה מקומית עצמאית. עכשיו עד כאן, אלו באמת אוסף עובדות משעממות שיבריחו לי כמה ממעט הקוראים שיש לי, אבל אני מקווה שלא. כל הנתונים האלו ובעיקר האופן שבו הם מוצגים מצביעים על מבוכים על גבי מבוכים של פוליטיקה, שמעבר לזה באה לידי ביטוי בחיי היום-יום של התושבים ושל מה שמניע אותם גם כלפי תושבי המרכז.

הנגב יפה ורחב, רחב, רחב ושקט, כל כך שקט. מרחבים אינסופיים של כלום, כלום אלוהי. ועדיין מול כל זה רבים האנשים שמעדיפים להצטופף בבטון האפור, המזיע, החונק, בגלל סיבות לגמרי לא פרוזאיות כמו פרנסה ונוחות, אבל גם בגלל חיבה עמוקה לז'אנר הזה של אורבניות. יש את מתי המעט, אותם כמה אלפי אנשים שבחרו לשבת שם בנגב, בקיבוצים, או בחוות הבודדים, מקומות שמביאים את יכולת האדם לקצה שרק בודהה הגיע רחוק ממנו.

אפשר לראות את היופי בשתי צורות החיים האלו, בעיר ובכפר, אפשר למצוא מקורות יצירה, ומעיינות נביעה, בכל מקום. כשהאמנות נותרת בדרום, צריך לקרוא לאלו מהמרכז שיבואו לראות "מה עושים אצלנו", שגם אצלנו יש תרבות, ושיתנו לזה חותמת: כשר למהדרין. יש כאן ליטוף ובעיטה. יש כאן את הצורך והרצון הכנראה בלתי נמנע, באישור מהאח הגדול והמוצלח ממגדלי יו, אצל האח הקטן והמעט חבוט בדרום: תראה מה אני יכול לעשות! אני יכולה להבין את המהלך הזה ומקבלת אותו, אבל מאידך היה קצת מתיש לשמוע איך תל אביב הופכת לשק החבטות של כל הרע שבעולם. לא נראה לי שתל אביב צריכה הגנה, אבל אין ספק שהפריפריה חשובה וצריכה לעמוד על רגליה, באופן עצמאי, בלי לדרוך או לבעוט באחותה הגדולה מהמרכז (בלאו הכי זה לא כוחות).

יש לעשיה בנגב איכויות מרתקות להציע, היא מעוררת מחשבות רומנטיות על לברוח לשם, לחודש, לשנה, לתמיד, לעשות גבינה או לפסל בטיט, ויש את החזרה לשקט של ההמולה של נתיבי איילון, עם השלטים והאישות-הערומות-זה-כולירה, והתרבות שנוצרת בדירות שכורות, במועדונים, בגלריות, שגם היא חתרנית, עצמאית, בועטת במימסד, ובתקציביו.

מצפה רמון הוא ישוב מקסים, שממוקם באחד המקומות היפים בארץ, אבל הוא נטוש בצורה מבהילה ועצובה. אפשר לשכור שם בנין שלם ב-5,000 ש"ח ולהישאר עם עודף למסטיק אורביט. הכל שם גווע ונטוש, המתפרה שנסגרה, "גברת כנפו" כפי שכינתה אותה המנחה, ואני דמיינתי לשמוע שם טיפה של לעג בקולה, מקווה שטעיתי, איזור תעשיה, שמחזיק כרגע רק מועדון ג'ז חלוצי ועיקש, והאנגר אדמה של ניר וליאת דרור-בן-גל. מאידך יש שם מלון נורא יקר, ומלון נוסף שכנראה יהיה יקר לא פחות, שנמצא בשלבי בניה מתקדמים. כרגע מכהנת בראשות המועצה אחותו של עמיר פרץ, והתככים שם רבים. טוב, לא מעניין.

ברור שמצבה של העיירה מצפה-רמון דורש כמעט בהוראת בג"ץ התערבות והצלה, כי זה פספוס עצום, שכולנו יכולים רק להצטער עליו, זה לא צריך לבוא על חשבון שום דבר אחר. מאידך יש משהו יפה בחבל ארץ, כה רחב שניתן לברוח אליו, במדינה כל כך קטנה, זה חשוב ואף חיוני שיהיה לאן לברוח. ואכן פוטנציאל  הבריחה לשם ממוצה עד תום, מבית השאנטי, בית במדבר לנגמלים, בית כלא נפחא, בסיסי צהל עלומים, ועד לכל מיני פסולות מפחידות במיוחד, ועדיין נשאר המון מקום ליצור, ולשתוק.

 ולסיום פסטיבל שירה במדבר שמתקיים במדרשת בן-גוריון, שגם הוא מבוסס על שעטנז של מזרח ומערב, או מרכז ופריפריה, מספק הזדמנות פז לפגוש משוררים לשמוע מהם, ולהשמיע להם. יזמה והפיקה ממוחה הקודח אילנה שחף. יתקיים מתישהו בקרוב. אשתף כשאדע. 
ולסיום סיומת, בן-גוריון החינני מפליא בפעלולי פלדנקרייז

צילום: פאול גולדמן

אל הנגב!