את הספר לאכול, להתפלל, לאהוב קראתי שניה לפני כולם, לא שזה כבוד כל כך גדול, אבל נו, תנו לי קצת להשוויץ. אפילו קראתי אותו באנגלית! לאורך כל הספר היו בי רגשות מעורבים, מצד אחד אני מתעבת קישקושים ניו-אייג'ים, מצד שני היה בזה משהו מושך, כי איפשהו בתוך הים הזה של המלל הכמעט אינסופי על התבוננות פנימית, תובנות, אוכל באיטליה ושתיקות בהודו, אהבה בבאלי (גם לי בא להתאהב בבאלי) מצאתי לא מעט דברים להיאחז בהם וללמוד מהם. ואם להודות על האמת, זה גם מרתיח, גם מעורר קינאה וגם הסוף טוב מדי, כמעט תפור על ג'וליה רוברטס.
את הספר להתחתן לא תכננתי לקרוא, כי יש גבול לכל תעלול, קודם כל האושר הזה, אחר כך היא גם מתחתנת?! סליחה.
בסופו של דבר הסקרנות גברה על הסלידה והחלטתי לגשת לקרוא את הספר למרות השם, המעצבן, מעצבן רווקות כלומר.
הספר נפתח בהבנה שלמרות רצונם עליהם להתחתן. זהו, אין כאן ספויילר, כי זה כתוב גם על גב הספר. בעקבות ההבנה הזאת גילברט הולכת וחוקרת את ענין החתונה והמחויבות, בתרבות המערבית ובתרבות המזרח הרחוק, קרי במדינות בהן נהוג לשדך.
היא מגלה כמה דברים מאוד מעניינים, על מחויבות, על הקישור שאנחנו עושים בין אהבה לנישואים, על מעמד האישה בתוך הנישואים, על הצורך שלנו להתחתן, גם אם מוכיחים לנו באלפי עובדות שזה פשוט לא משתלם, לא פיזית ולא נפשית.
"כל זה מצטבר למה שסוציולוגים מבולבלים מכנים "אי-שוויון רווחי בנישואים" –לשון נקייה למסקנה המדכאת להחריד, והיא שנשים בדרך כלל מפסידות בתמורה לנדרי הנישואים, ואילו גברים מרוויחים בגדול". (עמ' 183)
זה לא מתיימר להיות ספר סוציולוגיה, או פסיכולוגיה, או מחקר סטטיסטי, אלא יותר אוסף עובדות ותובנות (היא טובה בזה) שנאספים כמעט באקראי בעודה עוברת משלב לשלב בדרכה אל המטרה: להתחתן.
ובלי מילה רעה, הרי אי אפשר, אז הנה, גילברט, בהיותה נצר נאמן לעם האמריקאי היושב בארצות הברית של אמריקה, שאמנם ניצבת הדמוקרטי של המפה, ודוגלת בערכים אנושיים, אוניברסאליים וכאלו, אינה מצליחה להימנע מרגעי הקיטש הכל-אמריקאיים, מהסוף הטוב, משובלים דביקים שמלווים לא מעט חילופי דברים וזכרונות מבית סבתה והוריה, זהו פרט לוואי, שמקשה עלי, בדרך כלל להתחבר לעיקר, כי לעיתים נדמה שהיא נוטה לייפות את העובדות לקראת סוף טוב, ידוע מראש.
מעבר לזה קשה לקבל את הדיסוננס החזק כל כך בין הקו שמוביל אותה לאורך כל הספר, התנגדותה הנמרצת לרעיון החתונה, ההוכחות הרבות שהיא מוצאת בסוציולוגיה, בהיסטוריה, אפילו בספרות, מול העובדה הפשוטה שבסופו של דבר היא הולכת עם זה, עם הזרם שהיא מתנגדת לו, אמנם יש לה סיפור כיסוי טוב בדמות המפלצת של המימשל האמריקאי, אבל כאמור זה תירוץ ממש טוב.
נקודה מקומית נוספת: העובדות הסטטיסטיות, שמציגות את יתרונן של נשים רווקות על פני מצבן של נשים נשואות בנתוני שכר, רמת מחייה וכד', נכונים, לדעתי בעיקר לגבי ארה"ב ופחות תקפים בישראל. כאן לנשים נשואות קל יותר מבחינה כלכלית, בעיקר כי אנחנו חיים במדינה שמקדשת נישואים וילדים, כמעט בכל מחיר.
 |
| סמנטיקה-היי לי לאישה |
הספר נקרא באנגלית committed סמנטיקה שמדגישה מאוד את ההבדל בין נקודת המבט הישראלית ובין נקודת המבט של גילברט, היא מדגישה את מחויבותה האישית ואילו הכותרת בעברית, מדגישה את שאיפת ליבה של כל רווקה, כמעט, פשוט להתחתן.
נ.ב.
הספר ניתן לי על ידי אתר תפוז במסגרת כותבים-קוראים-כותבים (שם קליט, לא?!)
