פעם, פעם, מזמן מזמן, היה פורטל גדול ומפואר, שנקרא תפוז, הוא היה המזור להמון מכאובים ומקום מסתור להמון טרולים. הנטל לכל תחלואי החברה, התחלק בין פורטלים נוספים כמו נענע ו-וואלה, היום כל האחריות נופלת על כתפיו של צוקי. אני מצאתי את הבית שלי בתפוז. בפורום שמנות ויפות, התחלתי שם בדרמה גדולה, עם רצון עז למות, וייאוש קשה מנשוא. קבלת הפנים שזכיתי לה היתה צוננת וצינית, אף אחד לא התרגש מהאיומים שלי, בעיקר כי הגיעו כאלו חמש ביום, נרגעו, התעוררו וקיבלו שם מנה גדולה של חיזוקים, חיבה, תמיכה ושאר מאפים.
די מהר התייצבתי על הצד האקטיביסטי של הקבוצה. יזמתי מפגשים, הפקתי אירועים, יחד עם חברים נוספים, עשינו דברים מגניבים, היסטוריים והיסטריים.
אי שם ב-2005 עלה הרעיון של להפיק תצוגת אופנה, תצוגת אופנה במידות גדולות, של נשים אמיתיות, אז הביטוי הזה היה בחיתוליו, וטרם הספיק לעורר בחילה עקב שימוש יתר. זה היה מותר, זה היה חדשני, זה היה באמת אמיתי.
אז נרתמנו למלאכה, גייסתי לעזרה את חבורת המחץ: ע', ש' וט' ונגשנו לעבודה.
למצוא דוגמניות היה החלק הקל. למצוא בגדים, זה היה החלק הקשה, האפשרויות היו דלות כל כך, עכשיו אני פתאום מבינה שהמצב באמת השתפר מאז. למצוא מקום שיארח אותנו אילץ אותנו להצפין לקיבוץ בחלק הצפוני של הארץ.
אבל ההתרגשות? ההתרגשות היתה עצומה.
לימדנו את הדוגמניות ללכת כמו דוגמניות, אי שם באישון ליל, בפארק הירקון.
היה לנו הכבוד להציג את בגדיה של עידית, בגדים גדולים במידות משמחות, ולצערי את שתי המעצבות האחרות שהצגנו אינני זוכרת, הצגנו הלבשה תחתונה, מה שהספיק להכניס אותנו לכתבה ראשית באלוהי העיתונות של אז, ידיעות אחרונות. כתבו גם במעריב, אפילו מצאתי את הכתבה ברשת.
התיסכול יחד עם זאת, היה רב, כשניסינו למצוא בגדים למנחת הערב, ופשוט לא הצלחנו למצוא בגדים מהממים לבחורה המהממת שהיא היתה (ועדיין). אני קצת מרגישה כמו ארכיאולוגית/הסיטוריונית/סתם חופרת, אבל מצד שני, יש שיפור בתהליכים הגיאולוגיים, בתצוגת האופנה שנערכה לפני כשבוע, כבר היו יותר מעצבות, קצת הרבה יותר, ובכל זאת יש עוד כברת דרך ארוכה ללכת.
היו פרימדונות, היו משברים, היו דרמות, כיאה לעולםהזוהר, היו כתבות והיו תגובות. היינו חוליה בשרשרת השמנה :)
אחר כך התפנינו להפיק לוח שנה.
די מהר התייצבתי על הצד האקטיביסטי של הקבוצה. יזמתי מפגשים, הפקתי אירועים, יחד עם חברים נוספים, עשינו דברים מגניבים, היסטוריים והיסטריים.
אי שם ב-2005 עלה הרעיון של להפיק תצוגת אופנה, תצוגת אופנה במידות גדולות, של נשים אמיתיות, אז הביטוי הזה היה בחיתוליו, וטרם הספיק לעורר בחילה עקב שימוש יתר. זה היה מותר, זה היה חדשני, זה היה באמת אמיתי.
אז נרתמנו למלאכה, גייסתי לעזרה את חבורת המחץ: ע', ש' וט' ונגשנו לעבודה.
למצוא דוגמניות היה החלק הקל. למצוא בגדים, זה היה החלק הקשה, האפשרויות היו דלות כל כך, עכשיו אני פתאום מבינה שהמצב באמת השתפר מאז. למצוא מקום שיארח אותנו אילץ אותנו להצפין לקיבוץ בחלק הצפוני של הארץ.
אבל ההתרגשות? ההתרגשות היתה עצומה.
 | |
| מדובר באירגון המחתרת של הדוגמניות השמנות, לא פחות. |
לימדנו את הדוגמניות ללכת כמו דוגמניות, אי שם באישון ליל, בפארק הירקון.
היה לנו הכבוד להציג את בגדיה של עידית, בגדים גדולים במידות משמחות, ולצערי את שתי המעצבות האחרות שהצגנו אינני זוכרת, הצגנו הלבשה תחתונה, מה שהספיק להכניס אותנו לכתבה ראשית באלוהי העיתונות של אז, ידיעות אחרונות. כתבו גם במעריב, אפילו מצאתי את הכתבה ברשת.
התיסכול יחד עם זאת, היה רב, כשניסינו למצוא בגדים למנחת הערב, ופשוט לא הצלחנו למצוא בגדים מהממים לבחורה המהממת שהיא היתה (ועדיין). אני קצת מרגישה כמו ארכיאולוגית/הסיטוריונית/סתם חופרת, אבל מצד שני, יש שיפור בתהליכים הגיאולוגיים, בתצוגת האופנה שנערכה לפני כשבוע, כבר היו יותר מעצבות, קצת הרבה יותר, ובכל זאת יש עוד כברת דרך ארוכה ללכת.
 |
| אני הכי רציתי שנסיים בשמלת כלה, כי ככה עושים גם אצל הרזות! |
היו פרימדונות, היו משברים, היו דרמות, כיאה לעולםהזוהר, היו כתבות והיו תגובות. היינו חוליה בשרשרת השמנה :)
אחר כך התפנינו להפיק לוח שנה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה