אל תשכחי אותי, סרטו של רם נהרי
לא לבלוע ולא להקיא
*אזהרת טריגר: מבול
של טריגרים בהמשך הטקסט.
ניל ותום הם גיבוריו של הסרט הזה. הם האנטי גיבורים שלו. תום, בחור
צעיר ועדין שמנגן על טובה, חי בהוסטל לפגועי נפש בירושלים. תום, בחורה עדינה, נאה,
רזה ומאוד צינית, מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה כלשהי. הם צעירים מאוד, בני 20
בערך. שניהם חולמים לצאת, לפרוץ, לחרוג מהמציאות שלהם. שניהם שרוטים ביותר, כמעט ללא
תקווה. זו קומדיה רומנטית, אבל זו גם טרגדיה בלתי רומנטית. קשה להחיל ז'אנר מסוים על הסרט הזה. זה סרט על
אנשים צעירים, ולא בטוח בכלל שהוא עבור צופים צעירים. המבוגרים- האחות סווטה,
הפסיכולוג, ההורים של תום- אינם רגישים דיים, בלשון המעטה, כלפי הצעירים הסובלים.
שני הצעירים נפגשים באקראי, בורחים ומשם מתגלגלת עלילה דרמטית-גרוטסקית. אנחנו
דואגים להם. אנחנו, הצופים, מבוהלים מהם. יש תחושה שאנחנו עוד לא מכירים אותם
מספיק, שאנחנו משתתפים בבריחה שלהם, שאנחנו אמורים להיות מוקסמים מהם ולהזדעזע מהם
לסירוגין.
תום וניל גרים במוסדות מנרמלים, ממושטרים, וכמהים לחופש. הסרט בא
להראות לנו כביכול שלא סתם הם שם, שבחוץ הם לא מסתדרים. על הדרך אנחנו מגלים שגם
מי שלא גר במוסדות האלו גם שרוט ולא יציב – החבר שיוצא עם השחקנית-הדוגמנית, הדוגמנית
עצמה, חברותיה של תום, הוריה של תום, הפסיכולוג. כולם קצת מטורללים אבל לא ברמה
שמצדיקה התערבות או אשפוז בכפייה. המסעדה
של מבקשי המקלט האפריקאים היא המקום היחיד שבו נראה שהשניים באמת נהנים אולם לא
ברור מה מצדיק את הופעתם של מבקשי המקלט, שלא מוציאים מילה, בסרט.
המשחק של מון שביט (תום) וניתאי גבירץ (ניל) טבעי, משכנע ומלא חן. הדיאלוגים בניהם אמינים ומותאמים לדיאגנוזה של כל אחד מהם.
המשחק של מון שביט (תום) וניתאי גבירץ (ניל) טבעי, משכנע ומלא חן. הדיאלוגים בניהם אמינים ומותאמים לדיאגנוזה של כל אחד מהם.
כתב: צחי אבינועם
